הבן שלי קיבל בדואר חוברת כרומו מהודרת מחברה מסוימת שפונה אל
לקוחותיה בדיוור קבוע.

לא חשבתי לקרוא כי לא לי זה היה מיועד אבל לאחר שהוא זרק את
החוברת על השולחן, עלעלתי בה.

 

"שככה יהיה לי טוב" חשבתי פתאום, בהביטי בפליאה בתמונה המחויכת
שניבטה אלי מדפי החוברת.

"מה אמרת אמא?" הוא התקרב אלי בחיוך על הפנים
"מה אמרתי?" שאלתי בתימהון, שכן חשבתי שהמילים עברו בזרם
התודעה שלי ולא נאמרו בקול רם.

"מה שככה יהיה לך טוב? מה קרה?" הוא לא הרפה

המחשבות התרוצצו בראש : "מה לומר לו?" ברגע אחד חלפו כמה שנים
מול עיני, מה אומר?
"אהה, כלום, יש כאן תמונה של מישהו שהיה פעם חבר שלי, כשהיינו
צעירים" אמרתי לו.

הוא הלך לדרכו ואני שקעתי בזיכרונות, שלא הרפו ממני כמה שעות.



לא זוכרת איך נפגשנו. הוא קצין צעיר בחיל-הים ואני סטודנטית
באוניברסיטה. גם לא זוכרת מה הוביל לקביעת פגישה "פגישתית"
למחרת היום, בשעה 9:06 אי שם ברחוב דיזינגוף. אני הייתי אמורה
להבחן באותו יום על חומר שלא הספקתי ללמוד, כי הייתי בטיסה,
והמרצה הייתה חביבה מספיק כדי לאפשר לי להבחן בעל פה בביתה, על
מנת לחסוך לי נסיעה לאוניברסיטה.

גם לא ברור לי למה הלכתי לפגישה במקום לעבור קצת על החומר. אני
חושבת שהוא שבה את לבבי במבט ראשון.

הוא אחר בדקותיים וללא הנד עפעף אמר : "איחרתי כי פגשתי עכשיו
חבר שלי, שמת מזמן" לא הגבתי, איך מגיבים לדבר כזה? שמתי בצד,
אך משום מה עדיין זוכרת אחרי כל כך הרבה שנים.

ישבנו בבית קפה, שוחחנו על כל העולם ואשתו, הבטתי בשעון,
ואמרתי כי חייבת לרוץ, קבענו עוד פגישה ואני נסעתי לי להבחן על
חומר עלום. באוטובוס קראתי תקציר בעמוד האחורי של הספרים, וכך
באתי לבחינה, בלתי מוכנה לחלוטין, אך מאד נרגשת.

נרגשת ממנו. לא מהבחינה. להפתעתי עברתי את הבחינה בציון גבוה,
הכושר המילולי שלי ביחד עם דפיקות הלב יצרו שם יצירה משל
עצמי.

עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, אני מביטה בתמונה של פניו
המחייכות. פנים נאות, בוגרות, חיוך נעים.

פנים שראיתי מאות שעות, שחייכו אלי לפני, אחרי ובעיקר בזמן
מעשי האהבה. פנים שראיתי בסמוך לפניי, כל כך הרבה פעמים. פנים
שנשקתי, שנשכתי, שליקקתי.
פנים שהיו בין רגלי כל כך הרבה שעות. פנים שהיו איתי בכל הרבה
שעות אהבה.

נזכרתי בקולות, בתנוחות, באווירה.

מאד אהבתי אותו אז.

ואחר כך, שנים אחרי, כל אחד לדרכו.

ואלמלא החוברת הזו שהגיעה אלי בדואר, במקרה,  לא הייתי נזכרת
בו כלל.

וכבר יומיים מאז הגיע החוברת אל ביתי, ואני עדיין נזכרת בו.