הורדתי את הגורל על הברכיים. תפסתי אותו מהשיער, נצמדתי אליו
מאחורה ואמרתי לו שמהיום והלאה אני לוקח את המושכות. הוא ענה
שאני עוד אצטער על כך אבל זה בסדר, יש מלא אחרים שלא זזים צעד
מבלי לבטוח בו. הצלפתי בו בגב עם השוט של השליטה וסילקתי אותו
ממני. פאקינג סאדיסט. הוא צלע החוצה, מוכה מעט, אבל עם ראש
מורם. נשארתי לבד. חשבתי מה לעשות עכשיו, כשאני אדון לעצמי.
דבר ראשון, ידעתי, אני חייב להיות זהיר. מאד זהיר. בכביש,
בזיונים, בכל דבר.

יצאתי לרחוב. פיגועים, וירוסים קטלניים באויר, מוצצי דם שרוצים
לעשוק אותי.חזרתי מיד הביתה, מבוהל. זפזפתי לערוץ האופנה
וסגרתי. דברים כאלה יכולים להפוך אותי לאנס בפוטנציה. פתחתי
ספר עם סיפורים מזוהמים והכחדתי אותו, ברדיו דיברו על המצב
והשלווה ניגרה לי מהאוזניים, קלטתי שבסיטואציה כזו, הכי בטוח
שאשכב פשוט לנוח. נכנסתי למיטה, מחליף אין ספור תנוחות מחשש
לבצקת גופית. התחלתי להרגיש
לא נוח עם הקטע. הקור עטף אותי, פנטזתי על הסדין החשמלי
והיססתי. "גלינג". שמעתי את האסימון נופל. לקחתי בה טיות את
הפלאפון ועשיתי סנד למספר של הגורל, ניתקתי עוד לפני שהוא ענה.
הקרינה. ספקתי
את פני, מוטרף, והוא הופיע. מעלי. על האהיל. "תשמע" אמרתי לו,
"במחשבה שניה אולי כדאי שתחזור
לקחת פה פיקוד". הוא חייך בהתנשאות ושאל אני בפארנויה או משהו,
גמגמתי שבכלל לא. אולי רק אי נוחות מסויימת. הוא הקשה ושאל אם
זה סופי, אם אני מסיר אחריות לתמיד. נשבעתי שכן. "אני שלך"
אמרתי, בבטחון מופגן. אחר כך ירדתי לים וזיינתי ב05 שקלים כוס
עם הרבה נסיון. בלי קונדום, כמובן. חזרתי הביתה, נינוח. הודיתי
לגורל על כך שמה שצריך לקרות קורה, נכנסתי למיטה והפעלתי את
הסדין
החשמללל. ללל. ללללללל. לל.