בשחור נפשה חושקת.
כה חזק עצמה עיניה
שברגע, בו נדמה לה
כי רואה היא בעלטה.
אך השחור הוא עקלקל
בדרכים לא דרכים
אז יגיע לליבה.
הוא חזק, לא חלש
הוא מחוספס, חלקלק
אך ירים שרביטו
ויכה בה בליבה.
בתחילה היא תרגיש
עקצוץ חום, אהבה?
בהמשך חמימות, ועתה אינה רואה.
והשחור אינו חש בליבה הבוער
כי השחור רואה.
מבעד לשדה, השחור רואה,
רואה הוא כי נמסה.
אז יכה בו השחור,
וליבה עולה באש.
אז יכה בה השחור
ונשמתה עלתה...
בחום
באש
ליבה אינו חושש.
היא התעוררה בבוקר
ליבה אינו שלה.
היא התעוררה בבוקר
לאור קרני זריחה.
היא התעוררה בבוקר
עקצוץ קטן בלב
עקצוץ מליל אמש.
היא התעוררה בבוקר,
מסתכלת על השחור
שוכב פרקדן לצידה.
אך דבר אחד היא לא הבינה,
היא אינה יודעת, לא מבינה
השחור,
אלוף התעתוע.
היא לא יודעת
השחור לקח
היא לא תרגיש
השחור לקח.
הוא לא מרגיש.
לעד ליבה חרך.
לעד?