הוזמנתי למסיבה נוספת, ולא יכולתי הרי שלא לבוא, שכן כיצד לא
אבוא אם הכל מתחננים שאבוא, ודומה שרוצים בחברתי. מכך הרגשתי
תועלת אדירה, תרומה לחברה של ממש, והדבר, כרגיל, הסב לי עונג
רב, ואמנם הסכמתי להגיע, ואפילו שמחתי בכך, עד שחשבתי שערב זה
יהיה לי לאחד השעשועים הגדולים בשבוע זה, בו נמלכתי בעצות עצמי
ולא יצאתי מחיקי. אך כרגיל, תקוות האדם בחד והמציאות באידך,
ואין משלבים ביניהם אלא המוצלחים ובני המזל ביותר, ואפילו אצלם
אין זה קורה בכוונה אלא על דרך מקרה גמורה, וכשתוהים כיצד
מצליחים הם ליישב את גורלם עם ציפיותיהם הרי שאינם יודעים
לענות אלא לחייך. אינם יודעים אלא לחייך, מאחר שחושבים בתוכם
שאם ישאלו - גורל, כיצד מושיע אתה אותנו? - הרי לא זו בלבד שלא
יקבלו תשובה, אלא אף ייענשו על ידי אותו גורל על כך שמנסים
לנצלו, כאילו אסור עליהם הדבר לשאול בדרכי הגורל, שבכך ששואלים
מנתקים ומנתבים עצמם לאפיק אחר.

במסיבה זו היו אנשים רבים שלא הכרתי, ואמנם לא היה לי נוח
בחברתם כשם שתמיד לא נוח לי בחברת זרים גמורים, שבהתבוננותם
איש ברעהו ניכר שאינם יכולים לשבור את קרח שתיקתם המקורית,
ואמנם לא נכחתי זה זמן רב באירוע בו ארכה שבירה זו זמן רב כל
כך, כשהקרח דומה ממלא לא רק את חלל החדר ועל הנוכחים לנתב עצמם
דרכו, חרף החימום הניכר על ידיהן החשופות של הבנות ואגלי הזיעה
הנוטפים ממצחם של הבנים; אלא אף ממלא את לבבות הנוכחים, ואפילו
הפתוחים והחביבים ביותר מביניהם ישבו ושתקו, שעה שמי מהם יושב
ומקיש בפסנתר, שמנגן כאילו בעצמו, ורק בידם של צלילי הפסנתר
עלה לשבר את הקרח, ואפילו הם לא נשמעו כבדרך כלל, אפופים
ברסיסים שבירים וניתכים של צינת הקיפאון.

לכשנשבר לבסוף, היה בחור חביב אחד בשם כרם, שם מיוחד שאינני
יודעת מנין הביאו עליו הוריו, שהרי אין זה שם של אדם באף מקום,
ואמנם לא נדמה יתר על המידה לאדם, או לכל הפחות לדמות אנוש
המתקראת כך בפי. ולא בזלזול חשבתי כי היה מעוות פנים או שדבר
אחר היה בגופו; כל הפגמים שמצאתי בו מצאתי באופיו, בנפשו
ובהתנהגותו, אולם היו אלה פגמים חריפים דיה בכדי שלא אכנהו
אדם. שהרי לאחר שלא מצא לעצמו תעסוקה, הטיח אנשים אחרים
בקירות, להדגים מלוא עצמתו; ביקש מאנשים לעמוד על כפות ידיו כך
שיוכל להרימם אל התקרה, כשהם נקרעים בין החשש ליפול הימנו לבין
החשש שיפגע בהם על דרך אחרת שעה שישמע את סירובם; ביקש מאנשים
להרים אותו עצמו, להדגים את כל משקלו האדיר מלא השרירים
והגידים והעצמות המפותחים כולם כל כך. עוד הוסיף ודיבר על
אודות כל המקרים בהם הכה אנשים כך או אחרת, ונדמה שכל האנושיות
שבו היא שריריו, כל אופיו - עצמתו וכוחו, כל נפשו - הכאב שהוא
יכול להסב לבני אדם אחרים על ידי השימוש בגופו. פארודיה כזו על
עלוב נפש שאין לו כלום, והוא חושב שיש לו הכל; שסבור שהוא
האדיר מכולם אף שהוא הגרוע מכל; פארודיה כזו לא ראיתי זמן רב
ולעגתי לו לעג אדיר בנפשי, צחוק עלה ופעפע מנחיריי כל אימת
שחזר על מעשיו - והרגשתי שאני חוצה את הגבול הדק שבין הצחוק
להיסטריה, אליה הניאו אותי פעולותיו.

העצוב נגלה לי כאשר שוחחתי אודותיו עם ליטל, ידידתי מהכרתי
במסיבה הקודמת; ואמנם כלל אינני מבלה במסיבות מעין אלה, אולם
דיברתי קודם באשר לכך שאין שינוי טכני זה מבשר על כל שינוי
מבחינתי בעצמי-הפנימית. ואמנם כך היה, כל מחשבותיי נשמרו וכל
נהגיי נותרו בעינם, עודני מנתחת ונותרת בודדה וחיצונית לכל
מעגל זה הסב ומרקד סביב עצמו, אין בתוכו כלום. ליטל הכירה את
כרם מיודענו תקופה ארוכה קודם לכן, וידעה לספר שלפני מספר שנים
כלל לא התנהג כיצד שנהג, היה אדם מאופק וביישן, נעים הליכות
ושמנמן, ואת כל אלה ביקש להחליף במעטה עבה של עור פיל גמלוני
וכבד, כאשר בחר בפיתוח שריריו לוותר על פיתוח מחשבתו, אינו
יודע שהאחרונה אודות הקודמים לא תדע לשיח אלא בחיוב, ואילו
הראשונים את העוקבת כלל לא יכירו וחשיבותה לא יזהו. כך היה
אצלו, והוא התגאה על תהפוכה זו שארעה בו, מאחר שכעת יכול היה
להכות נמרצות את כל שאינם מתחשבים בדעתו, והמציקים ומטרידים
ונטפלים אליו, והוא מגיף אותם מן העולם עד שחייהם אינם יפים
להם עוד. לא הייתה בלבי שנאה כלפי אותו אדם, היא נמהלה בפתטיות
של רחמים אודות האכזבה הצפויה לו מכוחנותו, כשם שהרגשתי כלפי
אותה בחורה שהכרתי בחטיבת הביניים שביקשה לקנות אהבתה בכסף; או
שמא לא אהבתה הייתה זו שביקשה לקנות, אלא חיפשה לה רק תשומת לב
של הסובבים, ואמנם אם כן השכילה בחיפושה.

ליטל עצמה סבלה קשות מאי-בטחונה הנובע, לדעתה, מציוניה הנמוכים
מאוד שקיבלה במבחנים השונים ובתעודות בית הספר. לא היה לי רצון
לעזור לה במצוקתה זו, לא הייתי קרובה אליה ולא הרגשתי צורך
להתקרב עוד; אלא כל אימת שהצטרכתי לה באותה מסיבה, סיפקה את
הסחורה. שהרי עם בעיותיה יכולה היא לפנות לחבריה הרבים בוודאי,
ואין לה צורך שאתערב בחייה וסודותיה הכמוסים רק מאחר שנקריתי
למקום. ואם אינה מרגישה את בטחונה מאחר שאינה יכולה לסמוך על
חבריה ולהיתלות בהם, הרי שעליה לחפש לה חברים חדשים ואין מקומי
לדחוק עצמי לנישה זו.

היא הייתה צעירה ממני בשנה, וחשבתי לעצמי שאם אינני מתקשה
בלימודים כלל ומשיגה את ההצלחות הכבירות שלי בלא כל לימוד,
קושי או בעיה - הרי שעל אחת כמה וכמה כך הדבר בכיתות הנמוכות
יותר. היא לא הייתה לקוית למידה ולא הייתה כל בעיה מסוג זה,
אלא שהבחנתי מהר מאוד שאיננה יכולה להתמקד בנושא אחד, אינה
יכולה להקדיש עצמה לעיסוק קפדני ומרגיז לעתים בטכניקה של שיחת
חולין, ועל כן הסקתי שאיננה יכולה לעשות כן אף בלימודיה.
התבוננתי בשמשת החלון הגדולה שתריס גדול הסתיר את החבוי
מאחוריה, מדשאות מוריקות מכוסות עלטת לילה, אורות עיר רחוקים
וקרבים, מבהיקים ומסתירים את הכוכבים, אפילו את צלילי המחשכים
מסתיר כאילו מכסה ומערפל את כל החושים. אלא שבזגוגית זו השתקפה
תמונה נאמנה של כל הנוכחים, ליטל סובבת אותם וחוזרת למקומה,
איננה מתעכבת במקום אחד וכאילו מנוע קטן ממלא אותה אנרגיה
ילדותית של ניע, אף פעם אינה מניחה דעתה.

עודני מחשבת בראשי אודות תגובות של אנשים, ובמיוחד כשאני נמצאת
במרכזה של התקהלות גדולה כל כך ומצפה שאנשים יאירו פניהם אליי
ויניחו דעתם עליי, ינתחו ויראו בי תכונות אלה או אחרות, יעקבו
אחר פעולותיי ומעשיי ויסיקו משם את המסקנות הדרושות; ומאידך כל
העת אינני יכולה להרפות מן המחשבה שלאנשים זרים אלה לא עומדת
כלל הזכות לראות אותי ולבקר אותי, והרי בכל מחשבותיהם אפשר
שאין מאום זולת ביקורת. שהרי ממעשיי אפשר להסיק דברים כה רבים,
לפרש את אמירותיי בשיטות כה רבות, ואינני יודעת כלל מהי הדרך
הנכונה - על כן דאגתי מאוד לעתים מה יחשבו עליי אנשים, אפילו
הזרים ביותר, שעה שאני נמצאת בחברתם, וניצלתי כל דרך אפשרית
לגלות זאת. אין בהכרח דרך נכונה אחת, אולם וודאי הוא שיש דרכים
לא-נכונות רבות ואותן יש לפסול על הסף ולסרס במוחות האנשים טרם
הנצו; וכרגיל חבריי לא הועילו לי כאן כלל, ומבין כל האנשים
שגוללתי את סיפורם במסכת ארוכה זו עד כה, לא יכולתי למצוא ולו
אחד שיספר לי את האמת ואת סברותיו הכנות אודותיי, ובעד חוסר
יושר זה לא יכולתי להשיב באותו מטבע.