מכר ותיק הצעיר ממני בשנה הזמין אותי למסיבה אצלו, אף שלא
דיברתי אתו תקופה ארוכה ועל כן חשבתי שהיכרות זו עברה מן העולם
ונחה כעת בשלום על משכבה; והרי אינני רגילה לבוא במסיבות
וקיבוצי אנשים גדולים שאינני מכירה הופכים את כל תוכי וגורמים
לי להרגיש כאילו אני חושפת בפני זרים לחלוטין אמיתות מופנמות,
שאנשים המכירים אותי טוב יותר אינם מודעים להן כלל מאחר שלא
יכולים לראותן, במוגבלותם שיצרתי בשכלם על ידי מחסומים
פסיכולוגיים מגוונים. אף דוגמה לא אוכל לחבר כאן, ואפשר אף
איננה קיימת, כלומר רק דמיון במוחי ותעתוע של הפרנויה שלי הם -
ותו לא; אך אפשר אף גם שמסכנת אני, סכנה של ממש, את ההגנה
החיצונית שלי. אולם לאותה מסיבה הזדמנתי בכל זאת, אנשים נוספים
וטובים ביקשוני ושכנעוני להגיע, ועל כן הופעתי, מהודרת במיטב
מלבושיי שאימא מכנה אותם "שקים אפורים וכבדים".

חיש מהר נפרצה דומיית הפתיחה, רעמי צחוק כאילו חורכים את
השיממון בקיתונות של לעג, משקאות משכרים זולגים מכלי קיבול אחד
למשנהו, מוזיקה מגוונת מנגנת ברקע, אנשים משוחחים ביניהם
בחופשיות בלתי-אופיינית, זוגות חדשים כאילו נדמו להיווצר יש
מאין, ואני ישבתי על ידית כורסת העור השחורה הגדולה והשקפתי
לעבר כולם, רואה אותם אולם מתעלמת מהם כליל, מנסה לא לחשוב
בכלל. די קשה להתעלם מן המרקדים לפניך, המנסים לשוחח עמך,
המתפעלים על שתיקתך; אולם הצלחתי בכל זאת וזמן רב ישבתי כך,
מתבוננת ולא חושבת על כלום, שרויה בעולם אחר שנמצא, יחד עם
זאת, כאן ועכשיו. את הניכור העצום שיוצר המעטה החיצוני אין
מרגישים אלא בסביבתם של אנשים רבים, הנוהגים כאילו אינם
מרכיבים כל מסכה ומנגנון הגנה כלל, חופשיים לכאורה וחושפים
עצמם, אינם מפחדים מתגובת הכלל בעזות-מצח ובוטות, ולעומתם
יושבת אני.

מצאתי שתי שריטות חדשות, שלא זכרתי כלל את מקורן, הן היו
עמוקות מאוד ונדמה שדיממו באורח קשה בטרם נקרשו ונקרמו, למנוע
נזילת כל דמי ומהותי החוצה למראית הכלל, כאילו מכך שיראו את
דמי ניקז, וכאילו בכך חפצו, יוכלו להסיר את מסכות העור והגידים
ולהשיט עצמם למחוזות לבי החשוף בפניהם. הן מיאנו להיעלם או
להשתפשף בעור, צבען בהק והבריק בשלל גוונים באורות המתחלפים,
אינן טבעיות כאילו מפלסות דרכן בעורי ובידיי בניגוד לרצוני;
היה להן מעין מרקם מיוחד, האחת ארוכה והאחרת קצרה הרבה יותר,
שתיהן משוות לכף ידי השמאלית מראה חדש לחלוטין, נזקפות בין
האצבעות ועוברות בין העצמות הקלילות לתחח את הוורידים הנסתרים
מתחת למעטה העור; התבוננתי בידי לאור הנברשת הגדולה ומצאתי
שלוות נפש שאין למצוא אלא לקראת סופה של ריצה ארוכה ומתישה
כאשר מתקרבים אל המטרה הנכספת, מתנשפים ומזיעים, תמונות חיינו
חולפות לנגד עינינו ואנו נמלאים רוך ותקווה מחודשים, אולם
יודעים בידיעה נשגבת ובינה שאינה מן ההגיון שאין סיכוי שנגיע
אליה ככלות הכל, הרוך מתפשט לליאות בכל אברי גופינו ואנו
מוותרים ופורשים מן המרוץ.

הכרתי שם בחור, ומבחינה אני שלעתים קרובות בכך פותחים דבריי,
וכי למה אתבייש בכך שהכרתי בחור אם אמנם הכרתיו, אפילו יצא מכך
קשר או שלא יצא, אפילו דיברנו בכלל מעבר לאותה היכרות ראשונית
אם לאו, אולם בכך שאני מטרידה עצמי במחשבות אלה כבר ברור שלא
הייתה זו ההיכרות המובנת מאליה. שמו היה ריקי, ואפילו בעצם כך
מסתתר מעט מן הקוריוז המיוחד, שהרי אין זה שם לבנים, ואני
מאמינה באמת וברצינות גמורה בכך ששם האדם שניתן לו מייצג ולו
במעט את עצמותו הפנימית האדירה ביותר, שאין להסתירה והשם מגלה
אותה לכל, ועל כן קרוי שמי נעמי ואני חוששת תמיד שיגלו את ששם
זה מסתיר. ריקי זה היה מן הנערים החביבים ביותר שהכרתי, אולם
אין להתגאות במחמאה כזו היוצאת את שיפולי פי; אלא שנוסף על כך
הוא ישב ותמה אף הוא על המחשבות שאופפות אותי, כי אם לא ניגש
ולא שאל, רק ריכז בי את מבטו בהשתאות מנומסת, עיניו ממוססות
וחודרות מחסום אחר מחסום, עד שלא יכולתי עוד, אטמתי עצמי
לחלוטין וניגשתי לשיח עמו. במקום שמאריכים בדברים דינם של
דברים לאבד משמעותם, ועל כן אמר שאינו מעוניין ונסתיים העניין
טרם התחיל, אך לעולם לא הייתי אומרת דבר כה מבוטל וחסר משמעות,
אם לא הייתי רואה במבטו עניין אמיתי בי, החודר את קליפתי
והמוצא עניין באשר מסתתר תחתיה, במחוזות כלפיהם ומהם לא חתרתי
מעולם.

הוא לא היה מעוניין בקשר זוגי באותה שעה, הסביר לאחר שביקשתי
שוב לפשוט ולבאר, כאילו ילדה בלתי מנוסה השומעת לראשונה בחייה
סירוב מפורש ואינה יודעת לרדת לעומקו מיד ולהפנימו, אלא בוחרת
להדחיקו ולשאול שוב ושוב האם לא טעתה, האם ישנה עדיין תקווה
והאם יש מקום לוותר או שאין. במקום זה תקווה אמנם לא נותרה, אך
הוויתור לא היה אלא מונע מבעדי להרהר באשר לא שאלתי עצמי
לעולם, והוא זה - לשם מה הקשר הזוגי לאדם, לשם מה מחפש אותו,
מה מנסה למצוא בו ומדוע יכול שלא לרצות בו. לכאורה לא ימצא בו
כלום זולת תענוגות בשר, אפשר אף ימצא בו היקשרות רגשית שתשבור
כלאחר יד את לבבו, אפשר אף ימצא בה ביטחון עצמי מחודש ואהבה
נרקיסית כלפי עצמו שעה שעליו לחפש אהבה כלפי אחר; וכל אלה ימצא
כל אימת שהוא מרמה עצמו וסובר שהזוגיות אמנם נועדה להביא כל
צרכים אלה, שהאדם יכול להם בעצמו, על סיפוקם. וכי למה סייגתי
לכאורה, הרי שהתכוונתי אף למעשה; אך כאשר מביטים בעיני ריקי
אין רואים את נטל העול ומעמסת המשא הכבד שמטילה הזוגיות,
האופטימיות קורנת מכל צחוק של הנאה ושחוק של לעג, ואין להאמין
כיצד יודע אדם להטעות עצמו אף שמודע לתעייתו לאשורה.