[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי זילברשטיין
/
אנחנו האמיתיים

שבת בבוקר, יום קר החלון בחדר היה פתוח.
המשב רוח המקפיא הבריח אותי אל מתחת לשמיכה ושבתי להרדם, אך לא
להרבה זמן.
קמתי סגרתי את החלון בעוד שכדורי ברד קטנקטנים וקפואים מכים
בי.
שמתי עליי מכנס וצעדתי החוצה מן החדר ראיתי שהבית שקט ודומם.
חוץ מרעש הגשם המתנפץ על אדן החלון. האוירה הייתה קודרת באור
אפור של חורף קר. צעדתי בשקט מתבונן סביב לחצתי על הכפתור של
הקומקום כדי להרתיח לי מים לקפה. הטלפון החל מצלצל  שובר את
השקט החותך ששרר בבית.
עניתי וגיליתי שזה אחד מחברי בצד השני של השפורפרת . התחלתי
לדבר איתו ולאחר שיחה קצרצרה חזרתי לעסוק בשקט והדממה מסביב.
תהיתי היכן אחיי ואימי והסתבר לי שהם הלכו לסבתי לאכול ארוחת
שבת ולא טרחו להעיר אותי כלל וכלל.
ובכן פתחתי את המקרר רק כדי לגלות שהוא ריק לגמרי חוץ מאיזו
קופסת חמוצים ומיונז מלפני שנה הבטתי טוב וראיתי איך החמוצים
קורצים לי. סגרתי את המקרר לפני שיקרה לי משהו רע וחשבתי על כך
שצריך לנקות את המקרר כבר כי החמוצים מראים סימני חיים.
הקומקום החל לשרוק כשהמים רתחו.. והקיץ אותי מהרהורי הרבים.
לקחתי כוס שמתי קפה מזגתי את המים וישבתי לי בשקט מתבונן מסביב
ולוגם מדי פעם. הצתתי סיגריה ובהיתי איך האש לאט לאט מעכלת
אותה ואיך אני לאט לאט שואף את הרעל לתוכי ופולט אותו לאיטו.
השקט והדממה מסביב נראו לי נורא מוזרים ואפילו התחלתי לחשוד.
משהו התנפץ.
הסתובבתי במהירות כשאני תופס את סכין הבשר שאמא שלי משתמשת
כשהיא מכינה קציצות וצעדתי לאט לעבר חדרו של אחי.
הדופק החל להאיץ והמחשבות משתוללות.
נכנסתי לחדר ולמרבה הפתעתי גיליתי שחלון חדרו פתוח המיטה ספוגה
מים, כוס מנופצת על הריצפה.
הרוח שהעיפה את הכוס כמעט ולא נתנה לי לסגור את החלון, לאחר
מאבק קצר סגרתי את החלון והלכתי לכיוון הסלון והמטבח.
דפיקה בדלת.
"מי מפריע לשקט שלי" חשבתי לעצמי
הסתכלתי בעינית של הדלת וראיתי רק חושך פתחתי את המנעול ואת
הדלת וראיתי שאין שם אף אחד.
כנראה שאחד מילדיי השכנים שמצאו את עצמם חסרי אונים לאור
הסערה. בחרו לדפוק בדלתות השכנים ולהעלם מהשטח. בדיחה נושנה
מתקופת כיתה ג' שלי.
אחרי זמן מה מצאתי את עצמי שוכב על המיטה בוהה בתיקרה.
חושב ומדמיין לי.
תהיתי על איך היו חיי לפני שבועיים כאשר חברה שלי לשעבר הייתה
עוד איתי, שהייתה לי אהבה מתיקות כזו בילתי מוסברת לכל פן
בחיי.
אך היום לאחר שנפרדה ממני אני מוצא את עצמי ללא מעש.
שוכב , בוהה , נזכר שמתי לב שדמעה של יאוש זלגה על לחיי הימנית
ניגבתי אותה ואמרתי לעצמי שאני לא אכנס לזה ושאני חייב להשאר
חזק ולהמשיך הלאה.
מסע שיכנוע עצמי או יותר נכון מסע לשקר לעצמך.
מסע זה עושה אדם כמה וכמה פעמים ביום במיוחד במצבים קשים
ובימים קשים.ואני לא שונה מכולם אני עושה את אותו מסע שקר עצמי
כל פעם ברגעי חולשה. משם מחשבותיי סחפו אותי אל אחי הבכור
שנמצא כיום במוסד סגור עקב שימוש מרובה בסמים פסיכיאטרים,
וחשבתי על כל הפעמים שהייתי לצידו שהוא נפל , ועל כל הפעמים
שהייתי איתו שאף אחד לא היה מוכן להקשיב. זה כאב כשהוא ירק לי
בפרצוף חזרה. על כל מה שעשיתי למענו הוא זרק עליי חזרה.
המשכתי לשקוע בהרהורים על כך שהילדות שלי נעלמה כי נחשפתי
לדברים שילד בן 12 לא צריך להחשף אליהם. חוט המחשבה שלי נקרע
כאשר חלון המרפסת נטרק באכזריות ועשה כזה בום שנפלתי מהמיטה
תוך כדי בהלה.
הגעתי למסקנה שלדוש בעבר לא יתן לי כלום חוץ מסבל, אך קשה
בתקופות קשות שלא לרדת לעומקם של דברים.
אנשים יכולים ללמוד המון על עצמם ברגעי בדידות וחולשה למדתי על
עצמי שאני לא זוכר כלום מהילדות שלי כל התקופה שבין גיל 6
לכיתה ח' נעלמה מזכרוני רק את זה שאחי הבכור היה מרביץ לי עם
מקל של מטאטא אני זוכר את שאר הדברים הקשים יותר אני כנראה
שהדחקתי.
לא יאומן את כמות הסמים שהוא היה צורך, ואני ידעתי , ידעתי ולא
אמרתי. אולי הוא לא היה במצב הזה היום אם אני הייתי אומר.
וצללתי ושקעתי עמוק עמוק לתוך העבר העצוב שלי.
עצב בא מניסיון רע בחיים אבל ניסיון רע הוא יחסי מאדם לאדם.
העצב שלי יכול להראות קטן יחסית לעצב של מישהו אחר אבל עדיין
בשבילי זה העצב הכי כואב.
והשאלה שעולה לכולנו ברגעים קשים ממש היא:"למה?"
שואלים "למה אני?" "מה עשיתי רע?" .
כמובן שאנו שואלים את אלוהים למעלה את השאלה הזו לא משנה מי
הוא האדם שיהיה  האנטי-אלוהים הכי גדול הוא יפנה למעלה בשאלה
בזמנים מאד קשים.
ובכן תהליכי המחשבה של האדם גורמים לו לשקוע בצד הרע של
המחשבות יותר מאשר הצד הטוב.
רגשות, בעיות ומחשבות אינן נעלמות הן רק אורבות לך ברגע של
חולשה ומתפרצות להן בלהט.
מה שאני מספר לכם כאן הוא מנסיון אישי שלי זה סה"כ עוד יום
בראשי.
חוט המחשבה שלי נקרע בשנתי כאשר אחי חזר הביתה והחל לשמוע
מוזיקה רועשת.
ניסיתי לחזור לשקוע במחשבות אך הרעש שהקים אחי לא נתן לי, ובכן
ברגעים כאלה של בדידות אנחנו באמת אמיתיים ללא צל של ספק זה
אנחנו האמיתיים באמת אך אנו לא מסוגלים להתמודד עם זה.
וחוזרים לאותו מסע שקרים עצמיים שהכל בסדר ומתעסקים במה שלא
באמת חשוב לנו רק כדי לא לחשוב על אנחנו האמיתיים







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגיד, אפשר
לקעקע על עצמי
את מס' היוצר
שלי?




- המהרהר


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/1/02 14:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי זילברשטיין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה