דמעה ועוד דמעה ועוד דמעה, זולגות מעיניי בקצב, כמו גשם חזק.
התפרצות אשר מלווה בקולות נוראיים. קולות של עצבות, קולות של
בכי.
מרגישה כאילו האדמה מתפוררת לאט לאט מתחת לרגליי.
"כמעט כל יום את בוכה", הם אומרים לי. מה אני יכולה לעשות שאני
כל כך רגישה?
שכמעט כל יום נהרגים ונפצעים אזרחים? שאני מרגישה חלק מהם?
מפחדת שאולי יבוא יום וזה יקרה לי?
רק לפני שנתיים טיילתי לי בירושלים, בטוחה בעצמי שאין שום
סכנה. מתפעלת מהעיר המדהימה הזאת.
עכשיו, להתקרב לשם זה סיכון,
סיכון של חיים ומוות
סיכון שאני לא יכולה לקחת על עצמי.
כי אני מפחדת.
אני חיה בפחד תמידי. מפחדת לצאת מהבית, לצאת לחברות, לצאת
לבילויים.
כל המצב הביטחוני הגרוע הזה וכל הפיגועים מעוררים בי פחד.
אני יודעת שצריך להמשיך הלאה, להמשיך לחיות בשביל עצמי ובשביל
אחרים,
להיות חזקה ולהתמודד,
אבל אני מפחדת.
מפחדת לאבד אנשים קרובים שמקריבים את חייהם בשבילי.
מפחדת לאבד את החיים שלי שהם כל כך יקרים.
מפחדת לאבד את משפחתי ואת החברים שלי.
מיום ליום אני נהיית אדישה.
בוכה, אבל אדישה.
מרגישה, אבל אדישה.
אני לא היחידה, כמעט כולם נהפכו להיות אדישים, אם לא קרה להם
כלום הם פשוט ממשיכים לחיות כאילו הכול בסדר. אפשר לומר שהם
משתדלים להתעלם. רואים פחות ופחות חדשות, עדיף שלא.
הכול חוזר על עצמו.
היום היה פיגוע,
בדיוק לפני שבוע היה פיגוע,
בדיוק לפני חודש היה פיגוע,
בדיוק לפני שנה היה פיגוע.
המצב הקיים הפך להיות דרך חיים, וכך גם הפחד התמידי שלי.
קשה יהיה לשנות את המצב וקשה יהיה להעלים את הפחד שלי.
אני לא מרגישה מוגנת יותר, אני לא מרגישה בטוחה יותר,
אני מרגישה כי כל רגע יכול לבוא מישהו ולקחת את החיים שלי.
אני מפחדת,
מפחדת לאבד את עצמי. |