דמעה. דמעה קטנה, דמעה חשובה. דמעה שאומרת כל כך הרבה. דמעה
מושלמת, כמו הדמעות בסרטים. יורדת על הלחי, מותירה אחריה שביל
מבריק. דמעה שעוברת על העור, ונעצרת על השפתיים. ואז, כמו פרפר
לילה שחי רק מספר שעות כאובות, נעלמת ועוברת לעין אחרת, לכאב
או אושר אחרים. אף פעם אין לה מנוחה. יש כל כך הרבה בכי בעולם
הזה, וכל כך מעט דמעות כמוה.

יד, יד של אם אוהבת, של מאהב או של מלאך, תמחה את הדמעה
הזאת.

והדמעה הזאת תשנה הכל - וכל הדמעות שזלגו לפניה יחווירו
לעומתה. כי עכשיו, כשהיא בוכה מאושר כי הוא אמר שהוא אוהב
אותה, היא לא יודעת כמה תבכה כשיעזוב, והיא לא זוכרת כמה בכתה
כשפגע בה לפני כן. כי הדמעה הזאת תסדר הכל. עכשיו שבנה מת,
הדמעה הזאת תשנה את חייה של האם השכולה. עכשיו היא תשנא ערבים,
עכשיו גם היא תוותר על שלום. רק בגלל הדמעה הזאת. ואני, שיודעת
שבקרוב כבר לא ארגיש כלום, אני גם אבכה בקרוב. עכשיו, העיניים
שלי יאדימו, והדמעה המיוחדת שלי תצטבר לאיטה. והיא תהיה יותר
משמעותית מכל הדמעות של כל האנשים בשבעה. כשאעלה במדרגות, היא
תחכה לי, בזווית העין. וכשאכנס לחדרו של אחי היא תחייך לעצמה -
עוד מעט ולא תצטרך להיות עדה לכל כך הרבה כאב. כשאטען את האקדח
שלו, היא תחליק על הלחי, על עור צעיר, עור שלא ידע בכי אמיתי.
ואז, כשאלחץ על ההדק, היא תהפוך לדמעת אושר. היא תגיע לשפתיים,
חלק מהפנים, חלק מגוף חסר חיים. אבל עכשיו היא לא צריכה להעלם.
היום היא יכולה פשוט להשאר שם, על השפתיים המאפירות, ולנוח.