זכרונות בקרטון של חלב. עצב בקרטון של מיץ תפוזים. כך היתה
מסדרת את כל הרגשות  שלה. היתה לה צנצנת גדולה וסגורה היטב עם
סיוטים בפנים. היא חשבה בהתחלה שעדיף  לשים אותם בצנצנת פתוחה
ולתת להם להתאדות או לברוח, אבל היא קראה פעם באיזה ספר שזה
נורא מסוכן ושאסור לתת להם לברוח. היתה לה גם צנצנת גדולה
ונעולה  היטב של חלומות טובים. אותם היא רצתה לשמור. גם מפני
שאהבה אותם וגם מפני שידעה שאף אחד אחר לא יבין אותם. כל הבית
שלה היה מלא בקופסאות. היא היתה בנאדם מאד רגשני. בימי ההולדת
שלה תמיד היתה מקבלת קופסאות, כי חוץ מזה אף אחד לא ידע מה היא
אוהבת. במקרר שלה היו גם המון רגשות. דברים שחשבה שצריך לשמור
בקור: מחשבות על ים, גלידה, קיץ, כל מיני דברים שיתקלקלו אם
יעמדו סתם בחוץ בתוך קופסה. פעם אחד החברים שלה שאל למה היא לא
שומרת רגשות בתנור. היא נורא נפגעה. הרי זה ידוע שחום מקלקל
רגשות, הם מתעקמים ומסתלסלים ואחר כך אי אפשר ליישר אותם חזרה!
בסך הכל היא היתה בנאדם די מאושר. היו לה די הרבה חברים. היא
אהבה את מרבית אוכלוסיית היקום, חוץ משניים שלושה אנשים. פעם
היא חשבה לנסות להקים עסק. לעצב קופסאות לרגשות, קופסאות
מיוחדות לשמחה, לעצב, לקנאה לכל רגש שהוא. היא עשתה את זה.
בהתחלה ממש לא הלך לה. אנשים כנראה לא הבינו למה זה טוב. אחר
כך חברה שלה, שהיתה פרסומאית מובטלת, עזרה לה קצת. אחרי שנתיים
העסק התחיל לשגשג. יום אחד הופיעו בלב החנות לקופסאות רגש איש
עסקים גדול ושמן  ולידו איש עסקים קטן ורזה. הגדול היה
אמריקאי, הקטן היה יפני. הם רצו לפתוח סניפים למכירת קופסאות
רגש בכל העולם. היא אמרה שתחשוב על זה. הם נתנו לה כרטיסי
ביקור עם המון מספרי טלפון. היא פחדה קצת, היא הכירה סיפורים
איומים על עסקים קטנים ותמימים שהפכו לאימפריה בינלאומית
מושחתת. בסוף היא החליטה ללכת על זה, בתנאי שהיא תיקח חלק
בבחירת כל הצוותים שיאיישו את החנויות, בעיצוב החנויות ועוד כל
מיני דברים כאלה. עברה שנה. היא היתה מליונרית. את הכסף היא
שמרה בקופסאות קטנות וירוקות. בבויידאם.



הספר הוא " העי"ג " מאת רואלד דאל