הלב האנושי הוא בגודל אגרוף יד קמוצה. קראתי את זה בכיתה ה'.
באמת- כך היה כתוב בספר הביולוגיה שלי. אז, לא הייתי בטוחה שיש
לי לב... אבל היה לי, בחיי... הוא  היה אז קטן. לא כולם ראו
אותו.
נדמה לי שמאז כפות ידי גדלו וליבי נשאר לב ילדה. אהובתי סובבת
אליי שולחת יד אל ביטני החמה. אני נושמת קטן, מנסה ליצור
כיאורוגרפיה של בטן יד ואהבה. האם אכפת לה שאגרופי גדול מליבי?

אולי.
ואני חושבת על שפת הגוף של השינה. כמה גלויה האהבה שאנחנו
מחפשים כשהיא באה בשנתנו.