הנה הפחד מגיע. מרים ראש כמו חולד עיוור שגישש את דרכו אל
חרדותיי ומצא בהן את האור.
הנה אני מפחדת. דמעות ניקוות בגרוני. נשימתי כבדה. על הפחד, על
השינוי הבא. על האהבה הזו.
על הבדידות המוקפת חברות.
הנה אני. חיי בליל סוריאליסטי. אל תרים ראש אני אומרת לו לחולד
שלעיתים לובש צורה של שד...
אני לא רוצה פחד בחיי. והוא מחייך כאילו נוכחותו בחיי היא
עובדה.
הוא אומר - אז קחי חתול הבדידות תעלם. מה את רוצה ממני. אני
שד. אני חייב להיות כאן.
אז עד שיהיה לי חתול יש לי שד. הוא פולש לחיי ברגעים הללו.
טלפון. חבר של מ'.
ואני רוצה להגיד לו. אתה יודע, החבר שלך הולך מהבית אחרי
שנתיים שהיינו משפחה. אני מתאפקת. יודעת שהשד הגיע בדיוק בגלל
זה. לך ויחזור האושר.