היא ירדה במורד הרחוב, בצעדים מהירים וקלים על המדרכה, כשהיא
מפנה לעתים קרובות את ראשה לאחור לראות את המכוניות שחלפו על
פניה. יד לעצור טרמפ לא הרימה, אך ניכר בה שהיא ממהרת מאד
ומחפשת מישהו שיעצור לה. אולי חיפשה מישהו שמכיר אותה. אולי לא
נוסעת עם כל אחד.

יסוד המעלה הוא יישוב קטן יחסית,  וכולם, כמעט, מכירים את
כולם, אבל אותה לא הכרתי. היו לה המוני תלתלים כהים שגלשו על
כתפיה ועורפה, ותרמיל קטן תלה על גבה. לא כמו התיקים שלי, שאני
תולה על כתף אחת, ומרגישה את מיחושי הגיל שכובדם גורם לי בכתף.
תיקה היה מן התיקים שהצעירות הולכות אתם היום, קשור עם רצועות
על הגב, כמו הילקוטים שהיו לי לפני זמן רב מאד, כשהייתי בבית
הספר.

לא יודעת למה עצרתי לה. בעצמי מיהרתי מאד לעבודה. אני גם לא
לוקחת טרמפיסטים בדרך כלל. הם טרחנים לעתים, או סתם מבקשים
לקשור שיחה ואני אוהבת לנסוע לי בשקט ולתת למחשבותיי שלי להציף
אותי.
משהו בצעדיה הקופצניים ובמבטה העירני בו סרקה את המכוניות גרם
לי לעצור לה. יכולתי לקדם אותה רק עד לצומת המרכזי, שם היה
מקום עבודתי, משם תוכל לפנות הלאה למחוז חפצה. אך שם גם תחנות
האוטובוסים ממוקמות והתנועה רבה יותר.

היא נכנסה וישבה במושב שלצדי, במבוכה קלה. עניתי לה, לשאלתה
שלא נשאלה, שעצרתי כי היא נראתה ממהרת מאד, ושאני מגיעה רק עד
הצומת. היא הראתה סימני היסוס, אך כבר ישבה במכונית ולא היה לה
נעים לרדת שוב. היו שניות של התלבטות באוויר ורציתי להגיד לה,
אם זה לא מתאים לך זה בסדר שתרדי, אך הובכתי בעצמי ממבוכתה
וביקשתי להמשיך בנסיעה ואז ראיתי אותו.
בחור צעיר שעמד מספר מטרים לפנינו, והוא כן ניסה לעצור טרמפים.
הוא נראה מגושם למדי, רחב גוף, שערו קצר וכיפה סרוגה צמודה
אליו. בצעדים גסים מעט התקרב אלי ושאל אם יוכל להצטרף.
מאז ומתמיד שנאתי טרמפ-לחץ, ובאמת, בדרך כלל לא הייתה לי בעיה
לנער מעלי כל מיני טיפוסים חצופים שניסו לכפות את עצמם על
מכוניתי בצמתים. אך הפעם הזו נתפשתי לא מוכנה, עדיין במבוכה
שהשתלטה על המכונית ופתחתי לו את הדלת האחורית.

המרחק לצומת אינו רב והנסיעה הייתה קצרה מאד. הבחור ביקש לרדת
לפני הצומת, בעוד שהיא בקשה לרדת אחריו. לפני הצומת עצרתי את
המכונית וחיכיתי שירד, אך הוא המשיך לשבת. חיכיתי מספר שניות
והפניתי אליו את פני ופתאום הוא אמר: "סלחי לי", לגב, עם
התלתלים הכהים הפזורים עליו, שלפניו.  
היא לא הגיבה. מן הסתם חשבה שפנה אלי. חיכיתי רגע נוסף, ואז
הוא אמר שוב, "סלחי לי" אל גבה. שוב הרגשתי מבוכת מה. לא ידעתי
מה הוא רוצה. הוא היה חסר חן ונראה נבוך בעצמו.
"הוא מדבר אתך", אמרתי לצעירה שלידי.
היא סובבה את ראשה אחורנית.
"חשבתי...אה..." גמגם, "אולי את מוכנה שאשאיר לך את מספר
הטלפון שלי?"
לא האמנתי שזה קורה בסוברו העתיקה שלי, כשאני ממהרת לעבודה.
האוויר במכונית נהיה דחוס מאד.
היא נשמה נשימה חטופה אחת, כשהבינה פתאום לאיזה מצב נקלעה,
ומיד התעשתה ואמרה: "לא, באמת, אני ממש לא מעונינת".
הוא נשאר במקומו, מנסה לכלכל את הצעד הבא. הוא לא עמד לוותר כל
כך מהר, אבל אני בלמתי את חוסר הנוחות הבא שחלחל כבר בבטני,
וכבר בניתי את כעסי על ההשתלטות על הסוברו שלי, ועל הזמן שלי,
הקצר כל כך, בבוקר.
הוא התחיל להגיד משהו נוסף.
"סליחה." אמרתי בטון החלטי. "אני מאחרת לעבודה."
לא הותרתי לו ברירה. הוא פתח את הדלת שלצדו בחוסר רצון בולט,
ואמר: "תודה וסליחה, אני מתנצל שעיכבתי אותך" וירד. הוא לא
הפנה את מבטו ורק גבו הרחב נראה מתרחק מהמכונית.
נסעתי לצד השני של הצומת, מטרים ספורים קדימה, ואף היא ירדה
תוך שהיא מודה לי קצרות.

המשכתי למקום עבודתי. הגעתי באיחור של דקות ספורות והצטערתי
מאד על שלא נתתי לו את הזמן שלו. על שהרגשתי את החוצפה שלו
כלפי ולא את האומץ שהיה לו לפנות אליה. ועל שהגנתי עליה. כאילו
בשבילה אמרתי לו, אין לי זמן. ממש כמו לפני שנים, כפי שנהגתי
אני עם גברים בצעירותי, כשכיסיתי את מבוכותיי, כשהפגנתי קוצר
רוח, וקוצר זמן, כשחסמתי את כל דרכי הגישה אלי.