עומד אני כאן חרש,
מקום בוגדני של שלווה.
אני מביט למרחק
רואה את הצללים קרבים.
בפחד אני מחכה ללילה שיבוא.
  השמש לא תזרח יותר,
הרוח לא תנשב,
הציפורים לא יצייצו יותר,
הקשת הפכה שחורה.
מסך ערפל יורד כעת
על אותה שממה
חשכה יורדת על גן העדן.
  בדהרה סוסי שאול
רומסים
את אמא אדמה.
בידיהם רומחי פלדה
חרבות שנהב לבן.
את פניהם לא אזהה
רק זוג עיני שאול חמה.
איך נתגונן מצבא צללי ברזל
אם אין לו נשמה.
  האהבה אבדה לעד זיכרונות
של יופי ושקר
נכנסה לגן של הכחשה.
  השטן ומתנתו
הלב ניגנב
אך התמימות אבדה מזמן.
  הו אבא אנא סלח לנו,
מחל על כל חטאינו
נתנו בידך את השרביט
באור הובל, הראה דרכינו.
תפילתנו לא נענו,
הם נדונו לאבדון
וגם שביב אחרון של תקווה.
חשכה ירדה על גן העדן.
  הבוקר לא יבוא יותר,
כל חלומותינו מתו
חצות הליל בא, נשאר.
חשכה נפלה על גן העדן.
  אני יודע שמותי קרוב,
נשמתי ממתינה
שתראה לי את האור.
אני מאמין
כן אני מאמין......חשכה ירדה על גן העדן.