חושך. חושך היה הדבר הראשון שראיתי אחר שהתעוררתי מהשינה
הארוכה בחיי. עדיין לא ידעתי מה קורה או איפה אני אבל ידעתי
שמשהו לא בסדר. כאב עז דבק בגופי. הרגשתי אש בוערת בי, שורפת
את עורי, בשרי, אותי בעודי חי. ניסיתי לפקוח את עיניי אך כל
עפעף דומה ששקל 5 טון. למרות חוסר תחושת הזמן שהייתה לי באותה
העת אני יודע שהשקעתי הרבה מאמץ וזמן במשימה כה פשוטה
ויומיומית כמו לפתוח את עיניי. משימה שלא חשבתי מימיי שאתקל
בקשיים לבצעה. זמן רב נאבקתי בכדי להכניס את קרן האור הראשונה
לגופי אך המאמץ השתלם.

אור שמש בוהק של בוקר בהיר הכה בעיניי וסנוור אותי למספר
רגעים. לא העזתי לעצום את עיניי כנגד השמש. פחדתי שלא אצליח
לפתוח אותן שוב. עברו עוד כמה רגעים עד גושי הצבע מולי והדיסק
השרוט באוזניי הפכו לדמויות וצלילים.

הדבר שרציתי יותר מכל היה לחבק את אימי. רציתי לכרוך זרועותיי
סביבה, לשאוף את ריח הבושם המוכר שלה. רציתי שהיא תלחש מילות
נחמה באוזני. רציתי לראות אותה לידי, אוחזת בידו של אבי ודמעות
שמחה בעיניהם. ידעתי שלא אראה אותם. אימי ואבי נהרגו בתאונת
דרכים לפני כ-5 שנים, כשהייתי בן 20. הם חזרו מביקור בביתי
החדש אז בשדרות בן גוריון בתל אביב לביתם ברעננה. ביציאה מתל
אביב פגעה בהם משאית של מאמא עוף - הנהג נרדם על ההגה. ההורים
שלי נהרגו כי הנהג היה צריך להספיק לפזר את הסחורה בכל תל אביב
ולא ישן בלילה, ההורים שלי נהרגו סתם.

הדבר העצוב ביותר הוא להתעורר בבית חולים ולגלות שאין אף אחד,
לא קרוב משפחה ולא חבר שעומד ליד מיטתך ומצפה שתפתח עיניים.
היה לי מאוד עצוב. מסביבי רק ניצבו מכשירים שהיו מחוברים לי
לכל מיני מקומות בגוף וצפצפו ללא הפסק. ברגע שכזה מתחוור לאדם
עד כמה שהוא לבד בעולם. אכן הייתי לבד - יתום מאב ומאם, בן
יחיד וחברים מועטים.

היא הייתה האדם הראשון שראיתי. כל כך יפה, כל כך טהורה. המלאך
השומר שלי בחלוק לבן. האחות שלי. בחורה יפה בשנות העשרים
לחייה, שיער בלונדיני עד הכתפיים ועיניים ירוקות מלאות תקווה,
עיניי חולמת. גופה החטוב והרזה נגלה לעיניי והזכיר לי את חברתי
לשעבר, סיוון. היא ניגשה לחלון שניצב מימין למיטתי וסגרה את
הוילון.

"בוקר טוב". הקולה הלוחש באוזני בזמן שסידרה לי את הכרית
מאחורי ראשי. קול של מלאך. נטול פחד, נטול כאב, גדוש שמחה.
המשימה השניה שלי ליום זה הייתה לפתוח את פי ולומר שלום למלאך
שלי. לא ביקשתי הרבה, רק להגיד מילה קטנה, שלום, שתי הברות סך
הכל. פי היה יבש ושפתי מיאנו להיפרד זו מזו. האחות הגישה לי
כוס מים. הרטבתי את גרוני בכמה טיפות ונאנחתי. "אל תנסה לדבר"
היא אמרה לי, "כל דבר בעתו". ויתרתי כעצתה וניסיתי להעלות את
זוויות פי מבקש לחייך. היא חייכה אליי והוסיפה "קוראים לי דנה,
אני האחות שלך, אם אתה צריך משהו תלחץ על הכפתור ואני אבוא".
עצמתי עיניי בהסכמה והעייפות ששלטה בגופי הכניעה אותי וחזרתי
לישון.

במהלך אותו היום סיפרה לי דנה שנפגעתי באורח בינוני בפיגוע
התאבדות בתל אביב. ששני מחבלים עם מטען גדול מאוד פוצצו עצמם
מול מסעדה בתל אביב. שבעה נהרגו ועשרות נפצעו. היא הוסיפה
ששלושה ימים שכבתי מחוסר הכרה בבית החולים. מסתבר שמצבי השתפר
ואני עתיד להשתחרר בעוד כשבועיים אך אצטרך לעבור פיזוטרפיה עקב
פגיעות רסיסים ברגליים.

מכיוון שהייתה מתמחה ועדיין לא אחות ממש השגיחה רק על חולה אחד
- עליי. בזמן ארוחות ובכלל ישבה לידי ודברה איתי. העובדה שאנו
בני אותו גיל עזרה להתפתחות הקשר שנרקם אט אט בינינו. למחרת
היא הגישה לי ארוחת צהריים ונראתה טוב מתמיד. חצאית קצרה
וחולצה צמודה הציצו כשנפתח חלוק האחות. המחזה עורר תגובה
אינסטנקטיבית בגופי אך תגובה זו גררה עמה כאב רב. הסתבר לי
שהרסיסים פגעו גם מעט למעלה מאזור הרגליים. נשכתי את השפתיים
בכדי שלא תשים לב.

משם תהליך ההחלמה זרם במהירות ותוך עשרה ימים כבר הייתי מחוץ
לבית החולים. באותו הערב קיבלתי זר פרחים מדנה. היא כתבה שהיא
הרשתה לעצמה לעיין בתיקי האישי בבית החולים. היא הוסיפה את
מספר הטלפון שלה בבית וחתמה בנשיקות. מיד הרמתי את השפופרת
וחייגתי לדנה. הקול הרך שלה, הקול שליווה אותי מהלך כל תקופתי
בבית החולים ועזר לי לעבור את התקופה הקשה בחיי, העלה בי חיוך
רחב. דיברנו למעלה משעה וקבענו להיפגש כעבור כמה ימים.

משם הכל כבר רץ. יציאה ראשונה, שניה, שלישית, עשינו אהבה,
הכרתי את הוריה, אתם יודעים את ההמשך.

הטלפון העיר אותי משנתי בצלצול צורם ביותר וקטע את חלומי.
התעוררתי נוטף זיעה אך עם חיוך על פניי. השעה הייתה 10:57
והייתי צריך לעשות מספר סידורים במרכז תל אביב. אימי הייתה
בצדו השני של הקו. היא התעניינה לשלומי אך כששמעה שהעירה אותי
התנצלה ואמרה שתתקשר מאוחר יותר. כעבור שלוש דקות צלצל השעון
המעורר וניער אותי לחלוטין משרידי השינה. כיביתי את השעון
בעצבנות והלכתי להכין לעצמי כוס קפה גדולה. בזמן שהקומקום רתח
התבהר לי שדנה, הפיגוע, תאונת הדרכים של הורי הכל היה חלום.
גיחכתי על הדמיון המפותח של איש החלומות שבראשי והתחלתי קורא
את עיתון הבוקר שאספתי מהדלת של השכנים.

יצאתי אל הרחוב ונשמתי את האוויר התל אביבי המזוהם נשימה
עמוקה. עליתי על אוטובוס בכדי להגיע ליעדי. לידי ישבה אישה
צעירה שדמתה לדנה מהחלום. שוב חייכתי והתחלתי לזמזם שיר של זמר
לא ידוע.

"קול ישראל מירושלים שלום רב, השעה אחת והרי החדשות מפי מלאכי
חזקיה. בפיגוע שארע לפני שעה קלה בקו אוטובוס אגד במרכז תל
אביב התפוצץ מחבל מתאבד ועליו חומר נפץ רב. כוחות ההצלה שפינו
את הנפגעים מהמקום מדווחים על הרוג אחד וכעשרים פצועים. ראש
הממשלה אריאל שרון הודיע כי יאסור על יושב ראש הכנסת בורג לצאת
לרמאללה..." קריינית החדשות המשיכה לשאר כותרות היום אך קולה
סדוק כמעה אך גם על זה התנצלה לאחר שיעול בסוף הידיעה השניה.
צלם אנושיות הופיע בקול החדשותי והמאיים הזה לכמה רגעים אך
נעלם.

למחרת אחר הצהרים כבר הייתי קבור.