אז מה קורה כשאין כבר כוח לחיים, ובכלל...? האם זה בא לך פתאום
כשאתה קם בבוקר, במין הארה כזאת : "אין לי כוח לחיים האלה." ?
או שאולי זה מגיע אחרי הפנמה עמוקה וחפירה ממושכת בתוככי עצמך.
דבר שמופיע רק אחרי הכרה שאתה מה שבחרת להיות, ולא מה שאחרים
בחרו שתהיה. שאתה לא יכול להטיל את האשמה על מישהו אחר. אלא אם
כן אתה איזה ילד תאילנדי קטן שתופר נעליים במפעל של נייקי,
כמובן. או איזה פליט צ'צ'ני שהגיע פתאום לשכונת עוני בניו
יורק, או במוסקבה, או בלונדון, רק בגלל שמישהו החליט ששם יהיה
לך טוב יותר. כן, תמיד עדיף לחיות בזבל אמריקאי, או בכפור
רוסי, או בערפיח אנגלי מאשר בבוץ הצ'צ'ני המוכר. הממ... בחזרה
לענייננו... אז איך קורה שאדם מחליט פתאום שזהו, נגמר לו
מהחיים האלה, שלו, המוכרים. אולי בגלל שלפעמים מה שנראה לך
נעים ונוח בעצם כל כך רגיל ומאוס שאתה מעדיף לגמור פה ועכשיו
מאשר להמשיך לעבור אותו כל שנייה, דקה, שעה ויום מהמשך החיים
שלך. או שסתם משעמם לך ואתה מעדיף לחשוב שבעזרת אמירה כזאת אתה
תכניס קצת עניין למה שאתה קורא לו חיים. למעגל המתמשך הזה של
רגעים שאין לך קשר אישי אליהם וכל מה שמחבר בינך לבינם הוא עצם
הימצאותך שם כשהם קורים.
ואיזה סוג של אנשים משחרר אמירות כאלה פתאום לחלל האוויר, בלי
הודעה מוקדמת? סתם... אנשים שמחפשים ריגושים, או אולי חיזוקים
כאלה ממי שישמע אותם במקרה. אבל מה שקורה זה שמתייחסים לאמירות
כאלה בביטול בדרך כלל. הרי סתם אומרים דברים כאלה. זה כמו לומר
"אני מת" או "אני אהרוג אותו" או "לכי תזדייני". שטויות כאלה.
עד שהן הופכות למשהו קצת יותר מוחשי, כמו כתם עם גבולות
מצוירים בגיר על המדרכה ליד עזריאלי. או גל-עד מאבנים בשולי
כביש ירושלים-תל אביב הישן. או פרח שמוצמד לפתק שיש עליו רק
מילה אחת - "למה?".
ותמיד כשקורים הדברים האלה כולם אומרים "איך לא ידענו?" "איך
לא שמנו לב?" "אולי אם היינו יותר מתעניינים" "היינו יכולים
לעשות משהו, לעצור את זה". ואף פעם לא חושבים על האמירה
ה"סתמית" הזאת, שנאמרה בדרך אגב איזה יום שני אחד, אחרי יום
קשה בעבודה או יום ארוך בביצפר או סתם יום. ותמיד אומרים ש"הוא
היה אדם מלא חיים" ו"היא תמיד אהבה לחיות" ו"איך הם יכלו לעזוב
אותנו ככה? מה נעשה בלעדיהם?" ו"למה? למה הלכת ככה? בלי לומר.
בלי להסביר. בלי לתרץ." חוסר התחשבות, נכון? מצד מי? אלה
ש"עזבו" או אלה שלא ניצלו את הזמן שנשאר להם למרות שידעו שזה
מה שהולך לקרות? "לא! מה פתאום?! לא ידענו! נכון, היו פעמים
ששמענו איזו אמירה על סתמיות החיים, או הדרך הזאת שלא מובילה
לשום מקום. אבל איך היינו אמורים להבין? לגלות? לצפות את מה
שהולך לקרות?!?" נכון. לא הייתם צריכים. אף אחד לא עמד והצמיד
לכם אקדח לרקה. אם כבר להצמיד אקדח לרקה של מישהו אז זה לעצמו,
אבל זה לא קשור כרגע... אז מה אם לא הייתם בטוחים? אם לא רציתם
לפגוע ולהתעניין? הממ... נשמע אבסורדי במקצת... "לא רצינו
להתעניין וככה לפגוע בה" מה כל כך פוגע בתשומת לב? הרי זה מה
שמנסים להשיג כשאומרים דברים כאלה, לא?
אז כנראה שזה ימשיך להיות ככה ותמיד תהיה האדרה של מישהו אחרי
שהוא יפגע בעצמו. והיתממות - מכוונת או שלא במודע - של אלה
שהיו אמורים להיות קרובים או שהיו ולא הבינו או העדיפו לא
להבין. וגם של אלה שהיו רחוקים ועכשיו מצטערים שלא היו יותר
קרובים אליה. "אוי, חבל שלא יצא לנו להכיר אחת את השנייה יותר
טוב. לפי מה ששמעתי היינו יכולות להסתדר מצוין" וההמשך - בלב
כמובן - "אם רק הייתי מתייחסת אליה כשהיא אמרה לי שלום. נו,
טוב, אז לא רציתי להתקרב אליה. אז לא הייתי קרובה אליה. אני
בטוחה שהיו מספיק שכן היו." אבל גם אם הייתם קרובים זה לא היה
עוזר. היית פוגע בו בכל מקרה, נכון? היית מתעלם ממה שהוא צריך,
ורוצה, וחולם עליו. כי מה זה משנה כששניכם שלמים בגופכם? כשלא
מגרדים אחד מכם ממרצפות עם שפכטל בזמן שאנשים עוברים ומסתכלים.
כשלא סוגרים על אחד מכם שקית עם ריצ'רץ' - ולא שוכחים לומר
"היא הייתה כל כך צעירה. איזה בזבוז". כשלא מנקים את הקירות
מחלקים של מה שהיה פעם החלק החושב של אחד מכם ועכשיו הוא סתם
גושים אפרפרים וצמיגיים.
ויכול להיות שכל בזבוז הזמן הנייר והדיו הזה הוא לשווא. יכול
להיות שבאמת לא מתכוונים לדברים כאלה כשאומרים אותם. יכול
להיות שהם באים כביטוי לכעס ותסכול ועייפות. שזאת אמירה של
אנשים שנמאס להם לדוש באיך הם מרגישים, אז הם פוטרים את השואל
עם התשובה המתחכמת הזאת. ומצד שני, הרבה דברים התחילו בגלל
כעס. מלחמות. ותסכול. רציחות. ועייפות. תאונות. אז כנראה שאין
תשובה חד משמעית, הא......?