המצב במדינה נעשה ממש נורא. כולם בכזאת פאניקה והיסטריה. כבר
אין כבוד לסלברטיס, פעם עוד זכרו, פעם ידעו לתת כבוד. פעם
הייתי הולך ברחוב, אנשים היו עושים שלום מכל חלון, אומרים כל
הכבוד. פעם כולם ידעו טוב מאד למי יש יותר כבוד. היום כלום,
כולם רק מחפשים מחבלים מתאבדים. אתה לא יכול לעלות לאוטובוס
בלי שכולם תקועים בך כזה מבט כאילו אתה החפרפרת. אני חפרפרת
אני? כולה תנין, לא קרוקודיל, לא אליגטור, בטח שלא תמסח,
תנין.
אתם אולי מזלזלים אבל פעם זה היה לא מעט, כל בחורה שרציתי
יכולתי להשיג פעם, גיבור לאומי, עוד כשנולדתי בחמת גדר, ידעו
שאני אגיע למשהו, כולם תלו בי תקוות, אני זוכר איך פעם סבא תפס
אותי לשיחה ואמר לי, "שאול, אתה העתיד שלנו. את כולנו המדינה
תקעה פה, אבל אתה תראה להם שאנחנו שווים לא פחות". לסבא הייתה
טראומה, הוא היה מהבודדים שהיו ציונים באמת, וכשקמה המדינה ב-
48 שמח כשבאו מהסוכנות והעלו אותנו לארץ. עד היום הוא שומר
בקנאות על התמונה שלו יחד עם בן גוריון בביקור שהאחרון ערך
בחמת גדר. באותו ביקור הוא גם נשא נאום ובו שיבח אותנו על כך
שבעצם התיישבותנו בישוב ספר ליד הגבול הירדני והסורי, אני
מגנים על מדינת ישראל. בתוך ליבו נשא סבא עלבון צורב, על היחס
שלו זכינו מצד הממשל, שהעלנו אותנו לארץ ושמו אותנו במעברות
הנידחות האלו ולא במרכז, שריססנו אותנו איך שהגענו לארץ,
שלפעמים היו נעלמים תנינים קטנים מהאינקובטורים של המחלקת
יולדות והתייחסו אלינו כאילו אנחנו פרימיטיביים כי הגענו
מאפריקה ולא מאירופה.  בקיצור, אני הייתי תקוות המשפחה, השקעתי
טוב בלימודים והייתי הראשון מחמת גדר שסיים תיכון עיוני. לא
כמו שאר החבר'ה פה התגייסתי לצבא ושרתתי כנהג בוס ביחידה
מובחרת של חיל הים. לא על כל המבצעים שהשתתפתי בהם אני יכול
לספר, אבל בוא נגיד שאת חוף הים של בירות אני מכיר די טוב,
ואפילו יש לי בחדר תמונה חתומה ביחד עם אהוד ברק ומתחת כתוב,
לשאול בידידות.
בזמן אחת המשימות שלנו נתקלנו בספינת שודדי ים שיכלה לסכן את
ביטחון בחורינו המצוינים.
כל החבר'ה היו על החוף ואני יחד עם עוד שני חבר'ה היינו צריכים
לטפל בהם. הקפטן שלהם, בחור מכוער למדי העונה לשם הוק, ניסה
לדקור אותי בעזרת חרב, ישר הורדתי לו את יד שמאל. כל האחרים
ראו את זה ומיד ברחו, על זה קיבלתי אח"כ את הצל"ש. כשחזרתי
לארץ עשו טקס גדול והזמינו את כל המשפחה והחברים מחמת גדר, סבא
כל כך התרגש, הזיל דמעות תנין כל הטקס. זאת הייתה תקופת הזהר
שלי, כל מקום שהלכתי היו עושים לי כבוד, היום, היום רק חרא אני
אוכל מהצל"ש המחורבן הזה. שבוע שעבר רציתי לטוס עם אישתי
לאנטליה, כולה נופשון קצר, ארבעה לילות, לא נתנו לי לצאת מהארץ
! איזו השפלה, אנחנו עוברים את הבדיקה הביטחונית, וכשאני עובר
בשיקוף המכשיר מתחיל לצפצף. ישר פותחים לנו את כל הדברים
וכמובן שלא מוצאים כלום. עוברים שוב ואני מצפצף. מבקשים יפה
סליחה ולוקחים אותי לחדר צדדי ושמה זה כבר עבר כל גבול. הפשיטו
אותי לגמרי, ערום ועריה ועוד הסתלבטו עלי אם אני יותר ארוך או
יותר ירוק. ואז יצאו מיליון חיילים ושוטרים מכל המקומות
מכוונים עלי אלפני רובים ומישהו צעק במגפון, שהם עלו עלי
בשיקוף, שהכל נגמר ושאני אגלה להם איפה אני מחביא את הפצצה.
"מה פצצה ???" אמרתי, "שמע", קירטש המגה-פון, "הגלאי מתכות
משתולל כשאתה מתקרב אליו, ובנינו... אתה לא ממש מקצועי, עד לפה
שומעים את התקתוק של השעון אז יאללה, תסגיר את עצמך. הייתי
בטוח שהם נפלו על הראש, רציתי להראות להם את גזיר העיתון מהיום
שאחרי הטקס, שיבינו מה הולך פה אבל הייתי ערום כולי, לא נתנו
לי אפשרות להגן על עצמי. כבר שבוע שאני פה במתקן של השב"כ,
חוטף שוקים חשמליים לביצים, מקלחות קרות, טלטולים, אני לא בטוח
שזה מותר לפי אמנת ג'נבה, אבל הם אומרים שהשופט מרשה להם
כשמדובר בפצצה מתקתקת.