אתמול בבוקר מצאתי כלב מת בחצר, קשור בשרשרת לכבל מתכת ארוך
שנמשך לאורך הדשא. בימים האחרונים היה כלב שלדי, חצי זומבי,
עומד וראשו מוטה בזווית. עכשיו רק שכב שם, דומם. שלושה זבובים
משועממים ריחפו מעליו, נוחתים מדי פעם. חפץ לא דקורטיבי שהונח
שם בחצר. כמה שעות לפני כן עוד היה הכלב שלי.

לא הייתי רגיל לראות אותו ככה. הרבה פעמים שכב שם בצורה כזאת,
והפעם לא נראתה מאוד שונה, ובכל זאת הייתה. גם מקרוב החזה לא
זז. במשך כמה דקות ישבתי על מדרגות הכניסה לבית, מביט באור,
קפה ביד. כמה דקות אחרי כן הייתי רכון ליד הגופה, יד אחת עליה,
נוגעת מלטפת. כמה דמעות הרטיבו את הגופה. יד הונחה על כתפי,
ואחרת לקחה את הקפה משלי. אבא.

נסענו לשדות לחפור לו בור מיוחד, עולם משל עצמו. זה היה הבילוי
המשפחתי הראשון שלנו מזה הרבה זמן. אני לא טוב עם את, וקשה
לחפור קברים. בראש עברו לי מחשבות מצחיקות. זה בכלל לא נראה
מוזר, לא כמו שחשבתי. המוות הוא חלק מהחיים.

ידעתי שהיו לו חיים די דפוקים, ושזה די באשמתי. טיפלתי בו,
נכון, אבל התייחסתי אליו כמו חרא. לא אמרתי לאף אחד, ידעתי שזה
לא ממש משנה ושאלו סתם מחשבות נדושות של מוות וזה קורה לכולם.
גם כשאמרו כמה טיפלתי בו יפה ולקחתי אותו לוטרינר כל פעם  שעשה
לעצמו משהו חדש לא אמרתי כלום. אפילו בעצמי לא ידעתי מה בדיוק
אני מרגיש. זכרתי כמה פעמים הוא ניסה לברוח, וידעתי שגם עכשיו
הוא לא חופשי.

הצטלמנו קצת ליד הבור. דפקתי פוזה מיוחדת עם האת, מרכין ראש.
רציתי גם תמונה עם חיוכים אבל אמא לא ממש רצתה לצלם, לא מבינה
מה כל כך מצחיק. היא לא מבינה הומור טוב. אחי אפילו לא ניסה
להבין, רק צחק איתי. גם בשבילי זה מוזר, איך אתה יכול לא
להרגיש כלום, ואיך אתה יכול לצחוק , חופשי מהכל, ולהרגיש את
הסערה מילימטר מתחת לפני השטח.

אף אחד לא קרא קדיש על הקבר. הוא לא היה כלב דתי, ואנחנו לא
היינו בני אדם דתיים, ככה שזה היה בסדר מבחינת כולם. ממילא לא
מרשים לכלבים להיכנס לגן עדן כי הם מחרבנים בכל מקום. החלטתי
לא לרקוד על הקבר, למרות שהיה צריך להדק את האדמה. על האדמה
שמנו עציץ ופרח ואפילו מוט עץ קטן. עוד כמה שנים גם הם לא יהיו
שם. אולי יהיו בניינים במקומם, ומסביבם מכוניות מעופפות.

חיכיתי קצת ליד הקבר, מתכופף לידו ויודע שזו כנראה הפעם
האחרונה, ואז נסענו כולנו לקנות סושי בקניון בהרצליה. האח
המעצבן שלי קירצץ קצת באוטו, והאח השני העוד יותר מעצבן אמר לו
שהוא הדביק אותו במחלה נוראית ושהיד שלו תנשור, מה שקצת הרגיע
אותו.

באותו יום החתול קיבל קצת יותר תשומת לב, וחשבתי שאולי צריך
לתת לו שם, לפני שגם הוא ירד לאדמה. בלילה הלכתי לסרט אמריקני
טיפשי מהסוג שמשלמים עליו שלושים שקלים, ואז לישון למרות שזה
לא ממש עוזר למישהו. יותר לא בכיתי, ורק חשבתי קצת על הכלב
הישן שלי, שהיה שם כמעט תמיד ועכשיו תקוע לא כל כך עמוד באדמה
בתוך שמיכה פרחונית רחוק משם, בשדות, בין העצים.