רועי חש לפתע צורך עז לשבת. הוא העיף מבט סביבו, ושם לב לספסל
פלסטיק במרחק של כמה מטרים ממנו. בצעדים כושלים הוא ניגש לספסל
והתיישב עליו. כנראה שהוא לא היה היחיד שהתעייף מהעמידה
הממושכת. לידו על הספסל ישב זקן עם בגדים מרופטים, גבות עבות,
ועיניים חודרות, שלא הפסיקו לנעוץ ברועי מבטים מזרי אימה על
שהעיז להתיישב על הספסל של הזקן.
לא היה זה מסוג הזקנים שהיית מצפה למצוא בלונה פארק. זה היה
זקן של מדרחוב, כזה שיושב בפינה עם כובע ישן מונח לידו, ומתחנן
בעיניו לעוברים ושבים שייתנו לו כמה פרוטות. אולי זה היה אפילו
זקן שמזייף על כינור, אבל זה בטח לא היה זקן של לונה פארק.
זקנים של לונה פארק הם סבים וסבתות חייכנים ונדיבים, שנענו
להפצרותיהם המרובות של נכדיהם ולקחו אותם ללונה פארק. לא נראה
היה שיש לזקן הזה איזו נכדה ברדיוס של מאה קילומטרים.
על אף כל הנסיונות הנואשים לא הצליח רועי להתחמק ממבטיו של
הזקן, וזה התחיל להטריד אותו. משהו פה לא בסדר. אולי אני מזכיר
לו איזה בן או נכד שנהרג בתאונת דרכים. אולי אני מזכיר לו את
עצמו כשהיה בגילי,  ואולי הוא סתם מעוצבן עלי כי תפסתי לו את
הספסל...
רועי ניסה שוב להתעלם מהזקן המטריד, ועצם את עיניו. הרמקולים
הענקיים שהיו מפוזרים ברחבי הלונה פארק לא הפסיקו להרעיש, אף
לא לשניה אחת. נראה כאילו אם יפסיקו לרגע לנגן את המוזיקה
הרעשנית, יתמוטטו כל המתקנים בלונה פארק, ואיתם מאות ילדים
צווחניים עם נזלת.
קול כחכוח בגרון, ולאחריו קול צרוד: "סליחה ילד, יש לך אולי
סיגריה?"
רועי התנער ממחשבותיו, והביט סביבו כמנסה להבין מהיכן בא הקול.
לקח לו בדיוק חצי שניה להבין שזה היה הזקן. זה מכעיס כשמפסיקים
אותך באמצע ריחוף.
רועי החליט לענות לו תשובה קצרה כדי שישתוק: "לא. אני לא
מעשן".
"אתה גר פה בסביבה?"
אוף, למי יש כח לשטויות האלה עכשיו, לך כבר לספסל אחר!
"בערך".
שתיקה. סוף סוף. הזקן הבין את הרמז העבה, וחזר לנעוץ את מבטו
ברועי, אולם ללא קול.
רועי עצם שוב את עיניו, והניח למוזיקה הרעשנית למלא את מוחו.
המוזיקה הזכירה לו את ביקוריו בלונה פארק כשהיה ילד קטן.
המתקנים שהכי אהב היו הסחרחרות למיניהן. זה היה כאילו הוא יושב
במקום וכל המתקנים והאנשים שמסביבו מסתובבים ומסתובבים במהירות
הולכת וגוברת עד שהם נהפכים לעיסה אחת של כתמי צבע וקול, והוא
עצמו היה הדבר היחיד שקיים.
הוא היה אז מרכז העולם. כל המראות, הצבעים, הקולות והתחושות
התנקזו אליו, כמו במשפך ענק. ההרגשה הזו היתה חסרה לו. הוא חש
בחסרון הזה לראשונה כשעלה פעם על אחת מהסחרחרות בגיל יותר
מבוגר ולמרות שנהנה, היה חסר לו משהו. את ההרגשה הזאת הצליח
להרגיש רק כשהיה ילד קטן, וזו היתה הרגשה כל כך טובה, שלפעמים
הצטער על התבגרותו רק בגללה. אולי גם הדס מרגישה עכשיו ככה
כשהיא עולה על סחרחרה, אבל היא בטח לא יכולה לתאר את התחושה
הזאת במילים.
הדס היתה אחותו הקטנה, בת השבע, שבגללה הוא נמצא בלונה פארק
עכשיו. לולא היא, בכלל לא היה מטריח את עצמו ללכת ללונה פארק.
יש לו בילויים יותר טובים שאפשר ללכת אליהם. סרט למשל, או
באולינג. הוא כבר מבוגר מדי בשביל ממש להנות מלונה פארק. זה
אולי נחמד, אבל זו בכלל לא החוויה המסעירה שהייתה פעם.
למען האמת, בהתחלה הוא לא רצה בכלל לקחת את הדס ללונה פארק,
אבל אמא שלו הכריחה אותו לעשות זאת. תשאלו איך אפשר להכריח נער
בן שש עשרה לקחת את אחותו הקטנה ללונה פארק? עובדה. זה עיצבן
אותו. למה לדברים מסוימים מחשיבים אותו כמבוגר (עבודות בית,
בייביסיטר) ולדברים אחרים מחשיבים אותו כתינוק (נסיעה לסיני עם
חברים)?
הוא צריך פעם להגיד לה את זה. לפעמים זה ממש עולה על העצבים.
אבל צריך לחשוב איך לעשות את זה, כי אם היא תראה את זה כחוצפה,
אז בכלל אפשר לשכוח מהנסיעה...
די, נמאס כבר להתעצבן. מבט חטוף שמאלה. הזקן עדיין מסתכל עלי.
לא טוב.
הוא הסיט את מבטו מהזקן, וניסה לחפש בעיניו את הדס בין כל
הילדים שגדשו את המקום. מה היא בכלל לבשה היום? אה כן, אוברול
ג'ינס, וחולצת טריקו כהה. הנה, יש אחת כזאת בתור למכוניות
המתנגשות. איזה תור ענק. לא, להדס אין שיער ארוך. מבט בכיוון
השני. אולי זאת הילדה שמלקקת "צמר גפן מתוק" שם? לא, להדס בכלל
לא היה כסף. הכסף אצלי.
לאחר כמה דקות של סריקת האיזור מהמקום במאמצי סרק למצוא את
הדס, נאלץ רועי לקום מהספסל (שהיה מאוד נוח) ולחפש אותה. השעה
כבר היתה ארבע, ואמא שלו אמרה לו להחזיר את הדס הביתה עד חמש,
כדי שלא תאחר לחוג מוסיקה. גם כן החוגים האלה, חשב. במשך שנים
מפוצצים לילדים את הראש בשטויות, ובסוף לא יוצא להם מזה כלום.

אבל הוא דווקא שמח על כך שהסיוט הזה, שנקרא "בייביסיטר", עומד
להסתיים.
עכשיו רק צריך למצוא את הדס. "רק". ממש פשוט למצוא ילדה בת שבע
בין מאות אנשים, התמרמר. באיזה מתקן היא כבר יכולה להיות?
בינגו! המטוסים. הוא מיהר למתקן של המטוסים המעופפים (כלומר
עולים ויורדים- הילדים חושבים שהם מעופפים), אבל הדס לא חיכתה
שם בתור. הוא אימץ את עיניו לראות אם היא נמצאת על אחד
המטוסים- אך לשווא, השמש סינוורה את עיניו, והוא לא ראה שום
סימן שיעיד על כך שהדס בכלל היתה במתקן הזה בשנה האחרונה.
אם היה ילדה בת שבע, לאן היה הולך? בסרטי הבלשים הטריק הזה
תמיד פועל, כשהבלש מנסה להכנס לראש של הפושעים ומגלה היכן הם
נמצאים, אבל במציאות, זה לא הולך כל כך טוב.  לא היה לו שמץ של
מושג איפה היא יכולה להיות, וכל העסק הזה כבר התחיל להמאס
עליו.
היא כבר תחטוף מנה כשאני אמצא אותה. היא יודעת שצריכים לחזור
הביתה עד חמש, ויש לה שעון (היא למדה לקרוא שעון כבר בגן
הגאונה הקטנה). רועי כבר יכול לשמוע את צעקותיה של אמא באוזניו
"אני משלמת אלפי שקלים בשביל החוגים האלה", והתמלא כעס על
אחותו הקטנה והמאוד בלתי אחראית שאבדה.
הוא המשיך להסתובב הלוך ושוב ברחבי הלונה פארק בתקווה למצוא את
הדס, כשלפתע צד את עינו שלט צבעוני ומאיר עיניים "פינת הילד
האובד". זהו! הוא פנה אל הבחורה המשועממת בעלת האף הסולד שישבה
ליד השלט, וביקש ממנה לקרוא לאחותו ברמקול.
עברו כמה דקות, ומבלי להפסיק לנגן את הרעש (כדי שלא ייפלו
המתקנים), הרעימו הרמקולים בכל הלונה פארק: "הדס שטרן, אחיך
רועי מחכה לך, בבקשה להגיע אל השער".
רועי תפס לעצמו עמדה ליד השער של הלונה פארק, תוך שהוא נזהר
שלא לחסום את המעבר (היו עוד כמה ילדי נזלת שרצו להכנס),
וחיכה. דקה. שתי דקות. רבע שעה. כלום. הדס עוד לא חזרה.
הוא לא ידע מה לעשות. להמשיך לחכות ליד השער? לרוץ לחפש אותה
שוב בכל הלונה פארק? לבקש מ"אף סולד" לקרוא לה עוד פעם ברמקול?
לצלצל למשטרה?
בעודו חוכך בדעתו ושוקל את האפשרויות אחת מול השניה, ומתכנן את
הנקמה המתוקה שינקום באחותו על הצרות שהיא עושה לו, פילחה צעקה
חדה את אוזנו: "רועעעעעיייי!".
נדהם, הוא נפנה לכיוון שממנו באה הצעקה, וראה את הדס רצה
לעברו. היא לא היתה לבד. יחד איתה רצו עוד שני ילדים, שנראו
בערך בגילה, לבושים מכנסיים קצרות וחולצת טריקו מתנופפת-
התלבושת האחידה של ילדי הנזלת.
רועי הרגיש כיצד הוא מתמלא בזעם. החוצפנית הקטנה! נתנה לו
להתייבש בשמש חצי שעה ולחכות לה, בזמן שהיא מכירה חברים חדשים!
לא מצאה זמן יותר טוב...
כשהגיעה אליו, שלח רועי באופן ספונטני את ידו ונתן לאחותו
סטירה מצלצלת. לקח להדס רגע לעכל את הסטירה, ומיד לאחר מכן
הסתמן סימן "חמסה" אדמומי על לחיה, שפתיה רעדו,  ודמעות החלו
לזלוג מעיניה. למרות שהיה זה צפוי שהיא תבכה, כי ילדים בדרך
כלל בוכים כשנותנים להם סטירה, חש רועי בושה על שהשפיל אותה
בפני זרים. הוא הביט סביבו כדי לבחון את תגובות הנוכחים: השומר
שישב ליד השער השפיל את מבטו  לקרקע, מנסה לצמצם את עצמו עד
כמה שניתן, ילדי הנזלת פערו עיניים בתדהמה, וכמה סקרנים
מבוגרים שהתאספו ל"זירת הפשע" הביטו בו בזעם.
הוא תפס את ידה בחוזקה, ומשך אותה לכיוון היציאה.
במשך כל הנסיעה באוטובוס הביתה, רועי לא דיבר עם הדס אף מילה.
שבילים רטובים של דמעות כמעט יבשות הסתמנו על לחייה, ומדי פעם
היא שלחה אליו מבט נעלב. הוא לא רצה לעורר עוד סצינות במקום
ציבורי. את הצעקות (והמכות?) הוא ישמור לבית. מה שבטוח, לחוג
מוסיקה הדס כבר לא תספיק ללכת היום.