פרק 1

בינות לכרמים היא התהלכה לה, הסרי הצבעוני עטפה כאחת הילידות,
כשהליפוף הצמוד למתניה הדגיש את גזרתה. שערה הארוך והיפייפה
אמור היה להגזז היום, עם כניסתה לאשרם, אך דבר זה לא הטרידה
כמלא הנימה. למעשה, דבר לא הטריד את שלוותה הפנימית והכרתה,
כהכרתה של יוגית כנה ומסורה, היה כפני אגם צלולים, המשקפים
שמי-תכלת בוהקים.
שירתן של הבנות העובדות בכרם נישאה ברוח על פני הכרם ומטעי
המנגו הסמוכים, כעשן הקטורת המטייל בפסים מסתוריים, כצופן-סוד,
בתוך בית הבד הסמוך, בו עשו את השמן מהזיתים שהביאו לכאן
בעגלות. כמו עשן הקטורת המיוחדת של המקדש, כן גם השירה היתה
אופפת אותך כריח, כרקע מהפנט, כמקסם.
תרגול ההליכה המדיטטיבית בא לה בקלות.  נשימה נכנסת. נשימה
יוצאת. צעד. מגע כף הרגל באדמה. מראה. ריח. פעימת לב. כל החויה
היתה לכאורה שגרתית ורגילה, אך עבורה, כל רגע היה העולם כנברא
מחדש - טרי, ללא עבר ואף ללא עתיד - רגע אחד של הווה נצחי
המשתנה ללא הרף.
המחשבה באה, כאדווה קלה על פני האגם הצלול: היום, היום היא
חותמת את החלטתה באופן סופי, והופכת לנזירה. היא כבר זמן לא
מועט חיתה בנזירות, הלכה למעשה, אך כאן, עם ההצטרפות לסנגה של
האשרם, באה נקודת מפנה אנרגטית שלמה, שמשנה הכל.
האדווה המנטלית והתחושה הפיסית עברה עליה כגל עדין, חמים וקריר
בו זמנית והיא אספה את תשומת הלב שלה והפנימה אותה עוד יותר.
פתאום, היה זה קשה במידה מפתיעה. האדווה הקטנה יצרה עוד
גלי-מחשבה קטנים... פיסות של זכרונות, אפילו כמה דברים מוצקים
וגסים כגעגועים וחלקיקי תשוקות... ובין רגע - האדוות הקטנות
הפכו לסערה של ממש.
היא התיישבה, כמעט נסערת, על האדמה. מוטב ואאסוף את עצמי,
חשבה. היא העלתה ברוחה את הנחישות של בודהא, שהחליט שהוא יושב
תחת אותו עץ עד שיגיע להארה, ולא יתן למחשבה לנדוד לרגע, ולא
יקום אפילו אם יגווע...
והיא התרכזה. גלי המחשבה התפרקו להם תחת להבת תשומת הלב,
שמוקדה כקרן לייזר.
טוב ויפה.
ענן של ספקות בא, כענן גשם אפור, וברקים של יאוש הכו בה.
ותשומת הלב, בחנה, ראתה את המופרכות שלו, את הריקנות שבו, את
חוסר קיומו של הענן, והשמיים חזרו לצלילותם, כשרק ענני נוצה
קלים של מחשבות משייטים להם, ונאלמים ונעלמים עם הפנית הקשב
אליהם, לפני שיאגדו להם לסערה.
טוב ויפה.
עוד ענן של ספקות ופחד, וברקיו הפעם ברקים של אימה. זה התחיל
עם פחד גולמי קל. פחד שאין לו צורה או הסבר. כיד רפאים המלטפת
בהפתעה את הלב ומסמרת את שיערך. ולאחר מכן חזיונות של מוות
באו, של גופות, הררי גוויות מושחתות בהם דימתה שהיא הולכת.
הכל אשליה, חסר קיום, השלכות של ההטבעות שיש בהכרתי ותו לאו.
בדיוק כשהיא ראתה את גופתה שלה, רקובה וכרותת איברים החזיון
החל לדעוך תחת הביקורת הקפדנית של תודעתה המתייצבת.
טוב ויפה.
והשמיים שוב צלולים. ההכרה נחה ללא מאמץ... או שמא...? צבעם
הופך לכחול בוהק כשתחושת עונג עילאי ממלאת את ההכרה ומסנוור.
ועננים ורודים מגיעים הפעם, עננים של תשוקה. משהו כאן לא
בסדר. העננים דומה שלא מתפזרים. אין ברקים. אין התקפות. אין
עימות. למה לא...לנוח קצת? התשוקה היא אחת מחמשת המכשולים
במדיטציה. היא עשויה מלא-דבר ומבוססת על כלום. היא מצאה שגופה
הפך מעט שחוח והזדקפה. עם תיקון היציבה, גם ההכרה התלכדה שוב.

טוב ויפה.
אך לא, פיסות של זכרונות ודמיונות ענוגים המשיכו להציפה מכל
עבר, כלטיפות אירוטיות. והלא שלב זה עברתי כבר לפני שנים!
עלתה מחשבה גסה של תסכול לפתע. הכרתי עייפה לה. אולי זה זמן
לנוח קצת.
היא תמיד דימתה את מרחב התודעה לשמיים, כפי שלמדה כבר לפני
שנים מהלאמה. שמיים נטולי-תכונות ואינסופיים. והנה, עם ההחלטה
לנוח הם הפכו לחמימים ונעימים. הלא החלטתי לא לחדול עד שאאסוף
את עצמי, הזכירה לעצמה. אך אינני בודהא, ניחמה עצמה
ובאיטיות רבה פקחה את עיניה הבהירות אל אור אחר-הצהריים
המסנוור. על הקרקע, מול עיניה עמדה ציפור שיר וצייצה כמספרת
סיפור במיוחד בשבילה.
היא ברכה בליבה את הציפור, ואת הקרקע עליה ישבה, ואת הצמחים
שמסביב, ואת כל מוריה ומורי האנושות ואת כל הבריאה, באהבה כנה
ועמוקה, ובלתי-מפלה, כראוי וכנדרש מכל מי שהולך בדרך האמת וקמה
באיטיות ובמודעות, עושה דרכה אל הסוכה בה היו סועדים את ליבם
העובדים בכרמים ובשדות, בארוחה העיקרית של יומם.
על שום השעה, היתה הסוכה ריקה מאדם, פרט לאישה צעירה שישבה לה
על אחת המחצלות, כממתינה.
"נמסטה," אמרה מוני.
"נמסטה," החזירה האישה. "לא היית בארוחת הצהריים היום."
מוני הנידה בראשה. היא מדטה בהליכה כארבע שעות ואחרי כן עוד
כארבע שעות בישיבה. כמובן שהיא הפסידה את ארוחת הצהריים. "כן,
שקעתי במדיטציה עמוקה."
"אם כך, מגיעה לך בכל זאת ארוחה," אמרה האשה הצעירה וקמה.
מוני הבחינה בכך שהיא יפת תואר והופתעה על סוג זה של הבחנה
שעלה בה. "לא, אין צורך, תודה. לעולם אינני אוכלת דבר אחרי שעת
הצהריים."
"היום זה יום מיוחד שלך, מותר לך," אמרה האשה והתכופפה לסדר את
כרית הישיבה ממנה קמה זה עתה. מוני התפלאה מנין היא יודעת כל
זאת עליה, אך הפליאה מיד התחלפה לה בפליאה אחרת. כיווץ של רעב
עלה בביטנה, דבר שהיה דיו כדי להפתיעה, מכיוון שזה שנים עשתה
היא להרגל את שעות הארוחה, ובנוסף לכך היא הבחינה בפעימת תשוקה
מינית - קצרצרה אמנם - כאשר האשה התכופפה, ושני שדייה היפיפיים
נחשפו לכמה שניות.
מופתעת, היא התיישבה בשתיקה והרהרה. מהו זה שקורה לי?
היא אכלה את המזון שהוגש לפני בהיסח דעת, מאוד לא אפייני, אך
באותה איטיות לה הורגלה.
ועוד צלחת הוגשה לה. היה עליה למחות, היא ידעה, שכן אין עודף
האכילה מתאים ליוגי מסור, ובטנה - הלא כמעט שבעה היא!
אך היא אכול אכלה.
וחיוכה של האשה הלא מוכרת היה כיין שעבורה, גם ריחו מספיק חזק
בשביל לטלטל את הכרתה היציבה כסלע, ביום רגיל.
היא אמרה ברוך: "את מאוד עייפה, מוני, העמסת על עצמך קצת יותר
מדי. נוחי עכשיו, כיוון שבאשרם לא תזכי להרבה שינה, ושם תהיי
הרי עד סוף ימיך. הרפי-נא מעט את הלחץ, הלא נאמר אפילו על ידי
בודהא, שהדרך אינה דרך של סיגוף, אלא דרך האמצע - בין הסיגוף
לנהנתנות."
השינה התקרבה אליה במהירות, כשהיא השתרעה על צידה הימני,
מתרגלת את הכניסה המדיטטית לשינה יוגית, הלא היא היוגה נידרה.
מודעת למגע המחצלת, הרוח העדינה המלטפת, והיד החמימה-מכל של
אותה אישה חכמה ויפה על ראשה, מלטפת. ואחר על ירכיה וגופה,
מלטפת ועוזבת רק כשהשינה באה.
למרות התרגול רב השנים בשינה מודעת, חלק מהלילות היו לילות של
שינה רגילים, לא מדיטטיביים, שכן, עדיין אין היא ברמתם של אותם
יוגים, שבשנתם הם יותר מודעים מאשר אדם נורמלי מודע בשעות
הערות שלו. וגם הפעם, כבלי השינה העבותים דומה שמשכוה אל תוך
החשיכה.
אור שמש של חלום האיר שטח שהיה שדה והפך לחוף ים עם התעצמות
החום. היא עמדה כשלגופה סריגי משי עדינים כאויר, תכולים
וורודים, מתנפנפים ברוח. מוני נאבקה לשמור על מודעות.
מולה היא זיהתה לפתע דמות גברית גבוהה וגדולה, שערה השחור
מתבדר ברוח. פניו רגע אחד מופשטים, חסרי צורה ורגע אחר מוגדרים
לחלוטין, כדמות כזו או אחרת שפגשה במציאות, ראתה בסרט אי-אז
בעבר הנשכח או זרים לחלוטין.
"מדוע את נאבקת?" שאלה הדמות.
היא לא השיבה וניסתה לראות את דמותו כלא-ממשית, שכן ידעה כי
חלום הוא זה.
אך גופה, גופה שלה דומה כי היה עצמאי והשיב כאילו על דעת עצמו,
"מתרגלת אני שינה מדיטטיבית, מודעת, כיוון שתרגול זה מכין אותי
היטב לקראת המוות."
הוא צחק ולעג קליל נשמע בצחוקו. "בשביל למות היטב צריך לחיות
היטב."
נכון, וחיי הם חיים טובים, של מסירות לדרך, של מודעות, של
טוב-לב. "נכון..." היא השיבה לאט, בשיקול דעת. וכעת, היא היתה
שלו. כבר לא מפרידה בינה לבין דמות-החלום שלה. זוכרת שזה עדיין
חלום, אבל ידיעה זו נחלשה שבעתיים מהידיעה שהיתה לה עד כה.
הרוח היתה חמימה ויחד עם הבדים האוריריים שלבשה, היא ליטפה את
גופה. היא הבחינה בכך שפטמותיה זקורות ושהיא נהנית מכך, ומיד
ניסתה להתעשת.
"מדוע תברחי מעצמך?"
"אינני בורחת מעצמי, כי אם להיפך - מנסה להבדיל בין התשוקות
והסלידות שלי, בין האגו שלי, לבין העצמי האלמותי, שאינו נתון
ללידה ומוות," היא השיבה, מרגישה שקולה וממוקדת.
"הרי אני בתוך החלום שלך, שנמצא בתוך ההכרה שלך, והרי ההכרה
שלך היא חלק ממך - לכן - אני הוא את," הוא אמר. קולו הפך נמוך
ומהדהד, ולפתע הוא נראה ערום לחלוטין. גוף גדול, שצורתו התעצבה
בצורות שונות, בקצב פעימות ליבה.
ההפתעה אחזה בה ואישוניה התרחבו, כשהיא פתאום הפנימה את
מילותיו. אבל גם ההכרה איננה העצמי, היא דמיונית בעצמה, היא
ניסתה לומר, אך ללא הצלחה. היא החלה לחוש שגופו הוא הפעם גופה
שלה, ותחושה שלא הכירה קודם פעמה במורד גופה. היא הביטה מטה,
וראתה שזו זיקפה. איברו היה גדול ופועם בצורה סוריאליסטית,
והיא חשה עונג פיסי מאוד גדול וכמו כן רצון עז לפורקן של לחץ
הנבנה באשכיו/אשכיה.
היא ניסתה להתעשת, החלום הזה מבולבל מדי, סוחף מידי. זה לא
שהיא לא חלמה חלומות אירוטיים זמן כה רב, אבל היו אלה דברים
קצרים, שמקומם ידוע ותחומם מוגדר. לפחות אחזור לגופי הנשי.
היא ניסתה לסלק את האיבר הזר, ועל ידי כך להתכחש להיותה גבר
פתאום, אך המגע רק שילח זרמים חשמליים של תענוג כשנגעה בו. היא
עצמה את עיניה בעונג, כנגד רצונה, ונגעה שם שוב, אוחזת בו
הפעם.
הבזק של תבונה עלה בה כמעט מאוחר מדי, כשהתחילה להניע את ידה
על האיבר הגברי הבוער בתשוקה, ואמר לה שמותר ותפקח את עיניה.
אולי כך תפקח את עיניה במציאות ותתעורר.
היא פקחה את עיניה/עיניו, ומצאה שהיא מתבוננת בגופה הנשי,
המקורי, אפוף הבדים השקופים. מתוך העיניים, היא יצאה וחזרה
לגופה הנשי. הוא מעולם לא נראה לה כה יפה עד עכשיו, היא שמה
לב. היא ידעה, באופן אוביקטיבי, שגופה נחשב ליפה ביותר, אולם
רק עכשיו היא הרגישה זאת.

עכשיו היא שוב בגוף-החלום המקורי שלה, מתבוננת בו מהלך הלוך
ושוב, מתריס, מפלרטט, מתפלפל. היא מבחינה שעמדתו זו, כמתריס,
היא תוצר דמיונה, שכן, הוא עדיין לא העלה שום טיעון, ולא אמר
דבר, מאז שחזרה אל גופה. ברגע שחשבה מחשבה זו, הוא דיבר:
"חשת בתשוקה - ומדוע עצרת בעצמך? מה רע בסיפוק תשוקות? אולי זה
היה נותן לך מנוחה!" איברו נראה שוב זקור וחשוף ומפתה.
"הזנה של תשוקה, משולה היא לניסיון כיבוי מדורה על ידי שפיכת
בנזין," היא ענתה, הפעם קולה נישא חלוש משהו, אך עדיין צלול
ומתקתק. היא אזרה כח התנגדות נוסף והמשיכה: " הצמא - אש התשוקה
- רק גודל ומתעצם."
"מים!" הוא אמר, מפריע לה באמצע דבריה בקולו הרם. "את מתכחשת
למה שיש בתוכך." הוא הניף את אצבעו כבשרביט קוסמים ומוני
הרגישה ברטיבות חמימה בין רגליה.
"מה אתה עושה!!" היא מחתה, ברכיה כמעט פקות. היא שלחה אצבע
לגעת שם, כבאינסטינקט, ומצאה את כל ירכיה, ואיברה הנשי רטובים
לחלוטין. המגע היה לה נעים. מזמן היא לא נגעה שם ומצאה
רטיבות.
היא הרימה את מבטה ומצאה שהוא מאוד קרוב אליה כעת. מרחק נגיעה
ממש. תלבושתו היא כשל ערפד. מחשבת תשוקה עלתה בה, והיא בקשה
בליבה לראות שוב את איברו הסוראליסטי ומבטה פילח את בגדיו,
והיא מצאה את איברו, אך הוא כבר לא היה כה גדול, אלא רגיל
לחלוטין, ואף על פי כן מפתה אף יותר מתמיד.
היא נשכבה על גבה. עייפתי ממלחמות. לו יהי פורקן. רגליה
הוסטו לצדדין, והיא שלחה את ידה שוב אל אותו אזור, שלא ידע מין
מגע שכזה מזה שנים.
"בואי, ילדתי, ואקח אותך לטיול," אמר הגבר הגדול בקול שהיה רם
ושקט בו זמנית. קול, שחיבק אותה בעדינות, אך באופן שלא ניתן
עוד להתנגד לו.
"הרי קולי אתה..." היא לחשה.


המשך יבוא