הקור בחוץ היה מזמין וגופי התמכר לו ולטיפות הגשם. נכנסנו
למכונית והתיישבנו, אני קצת אחריו, והוא הוציא מכיס המעיל שלו
חפיסת סגריות ומצת. לאחר שהדליק אחת מהן, תחב אותה לפיו ואת
המפתח - לחור. הוא התניע את המכונית, יצא מהחניה והחל בנסיעה
מהירה אך רגועה אל עבר הים.
עברנו בשקט של טיפות על פני בתים ורמזורים וחתולים ושאריות
אנשים. הקפדתי להסתכל על הנוף הסגרירי, אך לא יכולתי שלא להסיט
את מבטי אליו מדי פעם, ולהתחייך בכל פעם שעיניו פגשו את שלי.
עצים חסרי אונים עמדו במערומיהם אל מול הגשם והרוח ועיניי.
והגשם הכה בם מכות רטובות וקצובות, והרוח, מצידה, פשטה במרחב
וקטפה בכוח עלים אחרונים וסחפה אותם איתה למרחקים, והתעללה
בעלי המדרכה באופן דומה. דבר לא חמק ממנה.
לפתע נעצרה המכונית בסמוך לחוף, והים נפרש לנגד עיניי בכל
רוגזו והשתוללותו ואיומיו. השמש המעומעמת, שכוסתה על ידי שכבת
עננים אפורה, החלה לשקוע.
פתחתי את דלת המכונית באטיות, והושטתי את רגלי הימנית החוצה.
פרץ קור פגע בה וצימרר את עורי. לאחר שיצאתי, טרקתי את דלת
המכונית ופרצתי בריצה מטורפת אל הים, משיגה את נער היומולדת
ומשאירה אותו הרחק מאחוריי. יכולתי לדמיין אותו מאחוריי, ממשיך
להלך באטיות ותוהה על מעשיי, עם ידיו בכיסי מעילו. מחשבה זו
גרמה לי להתחייך, כמו משום מקום, וידעתי שהים הבין. שרוכיי
נפרמו במהירות ונעליי נשמטו מרגליי, אך לא חזרתי לאספן. לא שתי
לבי על כך כלל, וכל שהתאוותי לו היה הים.
נעצרתי כאשר הגעתי למקום על החוף בו המים ליחכו את קרסוליי,
ושם פרשתי זרועותיי לצדדים והסתובבתי אליו. הוא הגיע עד אליי
ונשק על שפתיי. ולא היה שקט יותר כי הגשם רק הלך והתחזק והים
קיבל אותו אליו וגעש לעומתו והמבטים ביננו אמרו הכל, כמו היו
שטף מילים שלא ניתן היה להעביר על ידי דיבור, מפאת עומקן.
אז למה בכלל רצית ללכת לים, הוא שאל ונדמה היה לי שהחזיק בו
שאלה זו כבר זמן רב.
פשוט, עניתי לו והבטתי למעלה בזרועות פרושות, משום שיורד גשם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.