עוד סיפור עצוב של כלב שנזרק לרחוב, אנשים טובים סגרו לו את
הדלת. השפיל זנב ואת עיניו ופנה לצאת לדרך. מבעד לטיפות דמעות
דקות של אלוהים, לא רואים את סוף הדרך, אולי כי לא רוצים.
במצבים כאלו מתחשבים בכוונות ולא רק במעשים. בלב שבור נודד הוא
בעולם, כלב רש ומיותם, אדם לאדם זאב, וכלב לאדם הוא כלב. מול
חתולה גדולה בצבע כסף, מסריחה מצדק וזוהרת, היא מלכת הביבים
הבלתי מעורערת, הוא נעמד, מפציר, לא הרבה הוא מבקש רק פת קטנה
של לחם. החתולה בפנים של רחמים, אולי קצת חרטה, לא על קיומה
שלה עצמה אלא על זהו של הכלב, משפילה מבט, לא מבושה על מחשבתה,
אלא מסלידה, פצתה היא את פיה ואמרה: "לך מכאן אני מלכה, אתה
דבר לעצמך, כלב רע!". הגשם כבר הפסיק לרדת, עכשיו גם לאלוהים
כבר לא איכפת, הרי הוא בסך הכל כלב. ברגע של חולשה חשב לעצמו
הכלב, אלוהים כבר התייאש, והתפנה לסטוץ עם הגברת, אז מה נותר
לי לעשות? הרי אני סתם עוד כלב. מתחת לפנס רחוב מהדור הישן,כזה
שנידלק בדיוק בזמן, שוכב עכשיו הכלב, והחתולה, חיה לה בעושר
בקומה העליונה, היא עכשיו הגברת.

על פני הכלב יש חיוך של השלמה, אדם נברא בצלם אלוהים, והוא עוד
סתם חיה. אם אדם חי כמו כלב, אז מה מגיע לו, לכלב...  בעודו
שוכב שם, ומתייסר בקושיה , הכה ברק בראש הכלב.
ובעודו עולה לשמיים לפגוש בבורא, הביט הוא מלמעלה ועיניו נפלו
על אדם, לא כלב. שחי ברחוב, בלי בית או משפחה. הוא לא יכול
להרשות לעצמו ארוחה חמה. הוא נשכב לצדו של בית, מוקף גדר,
חומה, ופמליה של כעס ושנאה, שלא יכנסו, יראו את הצער את השפע
הבדידות  החופשיים. וכאשר הגיע הכלב לפגוש בבורא, ראה אדם כחוש
כבן 20. בתדהמה נפקחו עיני הכלב והוא שאל "אתה אלוהים?!", "אני
ולא אחר" השיב האל.
"אבל אתה צעיר", לא ויתר הכלב, "אני רק חדש, הקודם יצא לחופשה
עם איזו גברת", וכך הבין הכלב, אולי עוד יש תקווה שהוא ילמד,
אבל בינתיים הכלב צריך לישון לבד.