ובאותו היום- האחרון לחיי, הראשון למותי.
ובאותה שעה- האחרונה לנשמתי, הראשונה לשמחה.
ובאותה שנייה- האחרונה לדופק לבי, הראשונה לחופש  .

אני אומר כמובן שלום, בחיוך או במבט, לא אלך ואשאיר מאחוריי
דלתות פתוחות. אומר לאות המשך- הרי נתראה עוד... עוד מאט.

אני אומר כמובן להתראות, במכתב או במשפט, לא אחזור אל ים
דמעות. אומר לאות סיום- הרי לכל התחלה יש אחד כזה.

מי מפחד? לא אני הוא! לא אני...
גיבור חיים, גיבור של מוות.
גיבור? אולי רק במילה? אולי...
גיבור? אולי בכוונה? כנראה.

אז נראה מי הוא, השולח אל הסוף
עוד נראה מי הוא הבורר של המתים, האוהב
של החיים.

תעצום עיניים, תפסיק לנשום.
תן לנשמה שלך להצמיח לה כנפיים.
ותראה זה לא מפחיד... לא יותר
משנייה או שתיים.

הרי המוות הוא מתנה
מן השמיים.
הוא גורם לכאב להעלם.

לא תמיד, הו... לא תמיד.
המוות הוא גם אויב יחיד.
גורם כאב.
גורם יותר.

אז נחכה בסבלנות, אולי גם בפיוס
אז נחכה...
כי היום הוא היום הראשון לשארית
חיים.

אני אומר שלום ליום, שעוד כמוהו
לא יהיה... כן יהיה...
אני אחייך ליום הזה.

אז הנה.
בורר מוזר. גם נותן חיים גם לוקח מתים.
אני יושב כאן. לא מוגן.
אהיה חסין, יום יבוא.. הו יום יבוא.
ואהיה גם שם.