אני כל כך מפחד עכשיו,
מפחד כי אני מבין ברגעים אלו, שהסיבה היחידה שיש לי בעיה לסיים
את חיי, פשוט לקחת את חיי ולזרוק אותם מהחלון (יחד איתי), היא
שמשום מה, זה יטריד אנשים מסוימים, אולי אפילו יגרום להם לסבול
מעט... דבר שאני לא מוכן לגרום לו...
מפחד כי הפסקתי לחיות בשביל עצמי, שהפכתי למין כלי אכסון של
עצב, דמעות וסבל של אחרים, וגם בעל תא מיוחד שמכיל שמחה שניתן
להעבירה אך ורק לאחרים..
אני הרי יודע שאני נהנה ממערכות יחסים שיש לי בחיי, ידידות,
חברה, חברים, וכדומה,
אבל כל העצב שיש בחיי, העצב והכאב של האחרים שמשפיעים עליי כל
כך, לוקחים פה את היד העליונה.
כל כך נמאס לי לעבור מרגעי עצב לשמחה, נמאס לי שיש לי כמה ימים
של שמחה, של אושר אמיתי, ואז פתאום בא משהו כדי לשבור אותי
מחדש, לדכא אותי.  שוקק לתקופה יציבה בה אוכל להיות מאושר עם
כל לבי, בלי לדאוג שמישהו מיקיריי יהיה עצוב או מדוכא, שיצטרך
את עזרתי.  כל כך מעצבן ומטריד אותי שאני חושב כך, חושב על
עצמי, אנוכיות, אגוצנטריות לשמה.  
איני יודע מה הייתי עושה, איך הייתי ממשיך להתקיים, אם לא היו
את האנשים המדהימים האלו שמצליחים לשמח אותי, שמצליחים להאיר
את פניי בחיוך, אך אני חושש בצורה שלא אוכל לתאר מהמצב בו
ההשפעה המקסימה שלהם תתפוגג, ולא יוכלו לשמח אותי יותר.
מה אעשה אז?
אני מפחד שאקרוס, שלא אוכל יותר לשמח, שלא אוכל יותר להוות
משענת ותמיכה ליקירי לבי,
מפחד כי אאבד כל סיבה לחיות...


כל כך מפחד...