זה היה בזמן של הגשם הראשון. היא צפתה במים הופכים את האדמה
הקשה והסדוקה לבוצית, והלכה יחפה על הבוץ, שרה בקולה הענוג שיר
אהבה. שמלה שחורה ופשוטה היתה לגופה ושפתי הדובדבן שלה היו
קמוצות בכאב. היא צעדה בחן על גבולות הצוק עומדת ובוהה בנוף
מתחת. השמש צבעה את השמים בצבעים קסומים בזמן שהלכה לישון בין
העננים, והיא עמדה שם מסתכלת. דמעות החלו לזלוג מעיני הקריסטל
שלה, והיא הרגישה איך היא מתמוססת אל תוך הבוץ. ברק האיר את
השמים.

זה היה בזמן של הגשם הראשון. הוא צפה במים הופכים את האדמה
הקשה והסדוקה לבוצית דרך חלונו. הוא הרים את האקדח מהשולחן
והסתכל עליו. הוא ליקק את שפתיו היבשות, והשפיל את מבטו לרצפה.
לאט ובשקט הוא טען את האקדח וקירב אותו על הרכה שלו. רעם שבר
את השקט.

ברגע הזה היא כבר ידעה שזה הסוף. היא הוציאה מכיסה מספר פרפרים
וצפתה בהם מתעופפים. היא כאבה את כאבו, חשה את שלל גווני
האפור, דמה התחיל לטפטף אל הבוץ. היא המשיכה לשיר.

ברגע הזה הוא כבר ידע שזה הסוף. הוא הוציא מכיסו עיפרון ושרבט
מילים אחרונות. הוא כאב את כאבה, חש בשלל גווני האפור, הרים את
האקדח, וירה.

כי אתם מבינים, היא הנשמה שלו, וכשהוא הלך הוא לקח אותה איתו.
אבל הפרפרים שהיא שיחררה תמיד יהיו עם אלה שכואבים על אובדנו,
שרים להם שירי אהבה.