אנחנו חיים
את חייהם של אחרים
של אלה
שהיינו רוצים להיות כמותם

אנו מזריקים אל תוך ליבנו
את כעסם של יקירינו
את צערם של קרובינו
מתוך אי יכולת לעמוד מול סבלם
מתוך רצון כפוי לשאת בכאבם

אנו מדממים את נפשנו
אל תוך אדמה של כאב
אנו מענים מכורח לב רעב

אנו הופכים
מבלי משים
מבלי שאנו רואים
ומבלי שמבינים
את עצמנו לצל אדם
את נפשנו אנו משליכים אל ים

אנו גוססים לאיטנו בשביל הבדידות
ובמוחנו חוזרים תמיד אל עבר הילדות
זו שעיצבה את מי שאנו כיום
זו שהכתה בנו עד שלא יכולנו לנשום

זו שעשקה אותנו
ולקחה מאתנו
את כל מה שהיה לנו
את כל מה שרצינו
את כל מה שיכולנו להיות

זו שהתעללה בנשמתנו
ושברה את מהותנו
זו שזרקה אותנו באכזריות אל העתיד
זו שלא נשכח לעולם
זו שננצור בליבנו תמיד

חיים בלי צל של כיוון
חיים מובלי ניוון
חיים בלי מהות ובלי טעם
חיים שמתגעגעים לפעם

אנחנו בסך הכל רוצים
רק שאנחנו לא יודעים מה

אנחנו כל כך לא כועסים
כל כך לא רבויי שלווה

אנחנו רבים רק כדי להתפייס
אנחנו מחליטים מהר רק כדי לא להסס

אנחנו מפגיזים את עצמנו אל תוך
קריירה
ילדים
ואהבה

רק כדי להשלות את עצמנו
כאילו שיש לנו
מעט
תקווה

אבל אנחנו יודעים שהכל זה
טשטוש
ואשליה

ואנחנו אפילו
לא יודעים
אם זה
בגללי
או
בגללה

בני זוג
חברים

הורים
וילדים

נכדים
מכרים

זרים
או סתם אנשים

שהולכים כולם לאותו מקום
אבל אף פעם
לא מתנגשים זה בזה

כשכל אחד מאתנו הולך מפוטם
אבל מרגיש רזה

הולך תמים
אבל מרגיש נבזה

הולך מפוכח
אבל מרגיש הוזה

הולך
ביום שבת
לבית הכנסת
להתפלל

אבל מרגיש
כאילו
הוא הולך
לעזאזל

הולך מהר
הולך עכשיו

הולך
בלי לדעת
אם הוא שב