רעש החריקה הצורם העיר את ליסה משנתה, אם כי לאמיתו של דבר, לא
עצמה את עיניה ליותר מדקה או מחצית הדקה. הרעש פסק, כמוהן כן
תנודות גוף הספינה המטרידות, אשר לא סיפקו לה רגע אחד של נחת.
עשרים שעות של טיסה והיא בקושי הצליחה לאבד את הכרתה לרגע.
יתכן והייתה זו הטיסה מלאת התלאות, או שמא העובדה שנאלצה לבלות
את כולה בישיבה על כיסא פלדה קריר רתומה אליו בשלוש מערכות של
חגורות בטיחות, אך לא היה כך הדבר. האמת הפשוטה הייתה שליסה
נותרה מרוטת עצבים לרגל המשימה אשר קיבלה. מבטים לא רגועים
לעבר חבריה לצוות לא הועילו. אמנם סמכה עליהם בחייה, אך ברגעים
אלו נחתו בקרקע נוכריה. מקום שבו הכל יכול להתרחש, ולהשתבש.
היא שמעה סיפורים רבים, מעשיות בעיקר, על כוכב הלכת הזה ועל
תושביו, ולמרות שהייתה מדענית, ספקנית מטבעה ולא ניתנת להשפעה
בידי חצאי-אמיתות וסיפורים מוגזמים בקלות יתרה, היה בלבה חשש
רב.
לא היו מגעים רבים בין בני האדם של כדור הארץ ותושבי כוכב
הלכת "דסה נוברה" מאז נתגלה שיש אמנם חיים בכוכב הזה, כעשר
שנים לאחור. משום מה, אנשים לא התעניינו כל כך בחיים מחוץ
לכדור הארץ, כפי שנהגו מאות שנים קודם לכן. החיים על דסה נוברה
לא היו מתקדמים במיוחד ולא סיקרנו את המוחות החקרניים של כדור
הארץ מכוון שלא היה להם מה לחדש בתחומי המדע, האמנות,
הסוציולוגיה והחברה. או לפחות כך טענו. לא היו שום שידורים
חיים בהולוויזיה מדסה נוברה לכדור הארץ או להפך, למרות
שהטכנולוגיה כבר הייתה קיימת וברת שימוש.
לפעמים ליסה תהתה, מדוע בעצם זהו המצב. אך בקיצה של מחשבה זאת
התפנתה לעבודתה ונזכרה שלכדור הארץ יש מספיק משלו ולכן אין לו
כל עניין בגזעים אחרים פחותים, אשר אין בידם כל דבר או חצי דבר
בעל ערך שיושיע את כדור הארץ.
כעת, לעומת זאת, המצב היה שונה. ליסה הופתעה מאוד באותו ערב
בו התקשר אליה מאהבה לשעבר מימים מה-רחוקים, בפיו בשורה כמעט
חסרת הגיון לחלוטין.
"קלהאן," הוא קרא לה בשם משפחתה, כפי שנהג באותם ימים בהם היו
נאהבים, "אני זקוק לך, נואשות."
"ג'יימס," היא אמרה בקולה הדק והמתנשא קמעה, "הרי אתה יודע טוב
מאוד שהימים ההם תמו, ולא ישובו עוד לעולם."
הוא צחק לרגע קצר.
"לא, האמיני לי, שלעולם לא הייתי פונה אלייך בקשר לזה, לא משנה
כמה הייתי משתוקק."
היא נאנחה לרגע אחד. לא, אל לה לחשוב על זה.
"אבל זהו לא העניין," הוא המשיך, "יש לי מעין הצעת עסקים
בשבילך."
"אה." היא אמרה, קצת מאוכזבת, "איזו מין הצעה?"
"אני רוצה שתצטרפי לצוות מחקר שאני מארגן לדסה נוברה."
"דסה נוברה?" היא אמרה, בבהלה מוסתרת, "מה לכל הרוחות יש לי
לחפש שם?"
"מה אין לך לחפש שם?" הוא ענה בגיחוך סיפוק העצמי האופייני לו,
אשר השניא אותו עליה בסופו של דבר, בין היתר, "עולם שלם חדש
ובתול, מלא בנושאי מחקר שבהחלט יכולים להעסיק מדען ממוצע למשך
כל חייו. תהית פעם, מה ידוע לנו על הזן התבוני שקיים שם ועל
החברה שלהם? ראית פעם איך אחד מהם נראה בכלל?"
"שמעתי סיפורים, ואני בספק אם אני רוצה לראות אחד מהם מקרוב."
"אל תהיי גזענית," אמר ג'יימס, ברצינות מפליאה, "הקשיבי לי. את
מודעת לעובדה שכוכבנו ניצב בסכנת השמדה."
"כן, אני יודעת." היא אמרה בעצבות.
"ובכן, לפי דעתי, יש בדסה נוברה משהו שיכול לעזור לנו להציל את
כדור הארץ והאנושות כולה."
"איך הגעת למסקנה כזאת?" היא שאלה מסוקרנת. הוא העלה אותה על
חכתו.
"ובכן, כידוע לנו (וזה אחד מהדברים היחידים שאכן ידועים לנו),
שהשמש של מערכת הכוכבים בה שוכן דסה נוברה חזקה יותר משלנו,
והקרינה שלה מגיעה לרמה שהיא מסוכנת לבני אדם, בתווך לא קצר אך
גם לא ארוך במיוחד."
"נו?"
"ואני חושב שאם נחקור את מבנה הדנא שלהם לעומק, אולי נמצא משהו
שיביא לפיתרון הבעיה שלנו."
ליסה התלבטה. היא ידעה שיש סיכוי גדול שג'יימס צודק. ג'יימס
צדק לעתים קרובות מאוד, וגם כשטעה, היה בדרך כלל מכפר על כך
לפני שמישהו היה שם לב. זה היה אחד הדברים שעצבן את ליסה מכל.
"ואני צריך את הביולוגית הכי טובה שקיימת בעולם שלנו בשביל
המשימה הזאת."
ליסה לא הסמיקה. היא ידעה שג'יימס לעולם לא מתחנף ולא נותן
מחמאות ללא סיבה. כשהוא אומר משהו, הוא מתכוון אליו. לא הייתה
לה כל ברירה מאשר להיענות לבקשתו.
מעין סירנה נשמע אשר שימשה בתור אות שהודיע לצוות שכעת הם
רשאים להתנתק מהכיסאות עליהם ישבו במשך עשרים השעות האחרונות.
הייתה הקלה גדולה, מלווה בתחושה של געגוע, משום שכבר התרגלו
למצב הקודם.
לאחר שחילצו עצמותיהם ואבריהם, פתח ג'יימס את אחת הארוניות
הממוקמות בצמוד לקיר בתא הנוסעים של הספינה, בו נמצא הצוות.
הוא הוציא מתוך הארונית חליפה שחורה כפחם, אשר נראתה כאילו
עשויה מצמר ומגומי הן יחד.
"כדאי שתלבשו את החליפות האלה. הן יגנו עליכם מפני הקרינה של
שמש הכוכב הזה, וכמו כן, יקררו אתכם בכדי הצורך."
הוא כיסה את פניו במסכה אשר הייתה עשויה מאותו החומר של החליפה
ואז הצמיד מעין משקפת על עיניו, אשר כיסתה את שאריו פניו, זאת
שהמסכה לא הצליחה להסתיר.
"לעולם אל תורידו את המשקפות האלה, אלא אם אנחנו נמצאים בתוך
בניין, או אם השמש כבר ירדה. אה, וכמן כן, אל, אבל אל תרימו את
מבטכם לשמיים לעולם. המשקפות האלו מסננות את רמת הקרינה שדולפת
לכיוון העיניים, וכמו כן כמובן מסייעות לכם לראות מבלי להתעוור
בעולם הזה, אבל הן לא יעזרו לכם אם תסתכלו ישירות אל תוך השמש.
תאמינו לי, זה לא נעים."
ליסה הביטה בג'יימס, בהערצה בלתי רצונית אשר גרמה לה לסבל.
הוא בהחלט עשה הרבה מחקר על הכוכב לפני שניגש למשימה. כאשר
חשבה על זה, היא, לעומתו, לא עשתה שום מחקר. מצד אחד, בטחה
בג'יימס בצורה מסוימת ולא ברורה. מצד שני, היא פשוט לא ידעה
היכן לחפש מידע על דסה נוברה.
עד מהרה, לבשו כל חברי הצוות צורה אחידה ומוזרה, והביטו זה
בזה.
"מעניין," אמר פאבל, פיסיקאי אחד בצוות שליסה עבדה איתו בעבר,
"אנחנו נראים יותר כמו חייזרים מאשר הם."
האחרים צחקו וליסה חייכה לעצמה.
"ג'יימס?" היא שאלה לרגע.
"כן, קלהאן?" הוא ענה לה, כאילו נותר מפקדה בצבא עדיין.
"עם מי אנחנו נפגשים פה? כלומר, אנחנו יוצרים קשר ישיר עם
הילידים?" יש להם שגריר או משהו כזה?"
"ניפגש עם בה לרו, הוא הגרסה של הדסולריים לשגריר."
"ואיך בדיוק נתקשר איתו ? אתה יודע דסולרית?"
"השפה שלהם נקראית 'רונז בי לבברס' ולא, אינני דובר אותה. נדבר
באנגלית, כמובן."
"מאיפה הם יודעים אנגלית?" שאלה ליסה.
ג'יימס התמהמה לרגע.
"הם בוודאי למדו מהשידורים הבין מרחביים שלנו. זה שאנחנו לא
מקבלים את שלהם, לא אומר שהם אינם קולטים את שלנו."
"אה." ענתה ליסה.
"את רוצה להמשיך עוד שאלות, או שאפשר לרדת מהספינה הזאת? אנחנו
תקועים עליה די והותר." אמר אחד.
בריאן, חוקר גיאולוגיה אשר היה ידידה של ליסה במשך שנים רבות,
הסכים איתו, וליסה כנגדם, העלתה מבט שמסר שאין לה שום
התנגדות.
הם ירדו מהספינה, בזה אחר זה. הם נותרו יחידים על הקרקע
הקשוחה שדרכו עליה, משום שלספינת חלל שזאת לא נזדקקו שום
טייסים או כל איש סגל אחר.
ליסה פקחה את עיניה לרווחה ושילחה אותן לכל כיוון. המשקפות
שהרכיבה הכהתה מעט את הצבעים, אך היא יכלה לראות בבירור. זה
היה שונה לחלוטין ממה שהיא תיארה. היא שיערה, מכוון שהיה זה
עולם שהשמש בו חזקה, שיהיה מכוסה מדבר צהוב ודביק. אם כי
להפתעתה, הייתה מוקפת בקרקע עשירה בצמחיה. בכל מקום שהביטה,
היו שדות נרחבים של דשא ירוק - סגול, ונהרות שופעים במים שצבעם
כתמתם, בצבע השמיים.
האטמוספרה שלהם מסננת את קרני השמש בצורה שונה, ולכן הצבעים
לא שגרתיים, חשבה לעצמה באותה נשימה ניסתה לחשוב כיצד היא
נראית תחת שמש כזאת. בתום המחשבה הבחינה בכך שהתרחקה מעט מהשאר
ואלו מחכים לה בחוסר סבלנות. היא הצטרפה אליהם מיד והם הלכו
לכיוון מה שג'יימס טען שהוא הבית של השגריר בה לרו.
כעבור כחצי שעה של הליכה, הגיעו לאזור המגורים הקרוב. ג'יימס
אמר שביקשו ממנו להנחית את הספינה במקום לא גלוי כדי לא להטריד
את שלוות התושבים, וכך עשה.
הבניינים היו כולם בעלי צורה קמורה, ראשו של כל בית נראה
ככיפה. הם היו בנויים מסלע מבריק וחלק ולבן, אך ליסה התרשמה
שהם בוודאי פרימיטיביים למדי, בגלל צורת הבנייה אשר נראתה כשם
שנעשתה כמעט באופן ידני לגמרי. כמו כן, לא היו חוטי חשמל או
טלפון בשום מקום.
נחלים קטנים זרמו בכל רחבי העיר, כך החליטה ליסה לקרוא לאזור
מגורים זה, וצד כל בית ניצבה טחנת מים בגודל בינוני. לטחנת
המים הייתה מחובר משאבה אשר משכה לתוכה מים מהנחלים שלאחר מכן
התנקזו בחזרה לתוך אותם מקורות מים. ובכן, חשבה לעצמה, אולי
בכל זאת הם יודעים דבר או שניים על מדע.
השעה הייתה מוקדמת מאוד, כך ניחשה, משום שלא הייתה נפש חיה
מסתובבת ברחבי העיר. טוב שכך, חשבה ליסה. היא לא הייתה רוצה
לפרוץ בצעקות באמצע הרחוב. יתר על כן, כפי שנראתה כעת שיערה
שהייתה גורמת לישות אחרת לצעקה אחת או שתיים.
הם התקרבו למבנה מגורים קטן, וג'יימס ניגש אל הדלת לפותחה.
הדלת נראתה ככל דלת בכדור הארץ, אלא שכנראה הייתה כבדה מהרגיל,
כי ג'יימס התקשה מעט לדחוף אותה פנימה. כנראה בני דסה נוברה
בעלי יכולות פיזיות מוגברות. לרגע אחד תהתה כיצד ג'יימס מכיר
את השטח כל כך, נראה כאילו ידע בדיוק לאן ללכת. האם שלחו לו
איזשהו תרשים או מפה של העיר הזאת?"
"אנחנו נכנסים ככה מבלי לבקש רשות אפילו?" שאלה ליסה בתמיהה.
"בדסה נוברה נהוג להיכנס לבית של אדם מבלי לבקש, ואם הוא לא
נמצא, ניתן לעשות שימוש בכל רכושו. אין כאן גניבות או פשע. כאן
לוקחים את הפתגם, ביתך הוא ביתי, ברצינות רבה."
ליסה הנהנה ונכנסה אחריו לבית. משנסגרה הדלת, הכל התחיל להיות
הרבה יותר ככה. ליסה הסתכלה בג'יימס מחכה לאישור ממנו להוריד
את המשקפת. לאחר מכן, פשט הצצות כולו את החליפות והניחו אותם
בצד החדר. לרגע הרגישה ליסה שזוהי טעות, משום שאור המנורה
המפתיע סנוור אותה עד שהתרגלה אליו. המנורה בהקה בצבע כתום
בהיר שהיה מעיק במקצת.
ליסה בחנה את הבית לגורמיו. בהדרגתיות, היא הגיעה למסקנה שאין
זה ממש בית, אלא דירה. דירה של רווק. היו כמה מוצרי חשמל
פרימיטיביים למראה, אך בכל זאת, מוצרי חשמל. הסקה, תנור למצן,
מקרר. כנראה שהופעלו על ידי הכוח שהפיקה טחנת המים.
היא שמעה קול מעבר למסדרון, וראתה דמות מתקדמת לקראתם מתוך
החשכה. היא נאחזה בבעתה, אך השתדלה מאוד להסתיר את העובדה
הזאת, בעוד השגריר של דסה נוברה צעד לקראתה.
הוא היה לבוש גלימה חומה וחדגונית שהתדרדרה עד למרגלותיו
וכיסתה את כל גופו בקפדנות, מלבד הראש והידיים.
ליסה התבוננה בו שעה ארוכה. היא קיוותה שלא שם לב לעובדה שהיא
נועצת בו עיניים, אך קיוותה שאין מסוגל בכלל להבין את הבעתה,
מהרושם שקיבלה ממראהו. הוא היה דמוי אדם, בהחלט. אבל היה בו
משהו שונה ביותר. עורו היה מחוספס, נראה כמעט כאילו השתילו
עליו שכבה נוספת של עור. אבל הפנים היו הדבר הכי יוצא דופן.
עיניו שקעו בתוך פניו. כלומר, לא בדיוק שקעו, אלא הייתה שכבה
נוספת של עור אשר בלטה קדימה מסביב לעיניו. לא בצורה מוגזמת
מדי, אבל ליסה בהחלט שמה לב לזה, ונדהמה.
"אני מצטער אם המראה החיצוני שלי מרתיע אותך," אמר בה לרו,
"אלפי שנים של אבולוציה יביאו לשינויים מדהימים."
היא האזינה לקולו. הוא דיבר אנגלית מושלמת, אך עם מבטא מוזר
מאוד. אקזוטי כמעט.
"אתה מתכוון שכשם שהשמש שלכם התחזקה בהדרגתיות במשך השנים, כמו
כן אתם התפתחתם בהתאם?" היא שאלה.
"בהחלט." ענה בה לרו, "החישוקים האלה סביב העיניים שלי מסתירים
את אור השמש החזק מהעיניים שלי, ומסננים את הקרינה, כך שקרנית
העין שלי לא תיפגם."
"והעור שלך, כמו כן, התאים את עצמו לתנאי השטח?"
"בהחלט." הוא ענה ללא כל רגש.
ג'יימס התערב לשיחה פתאום, כאשר נראה לרגע שליסה ובה לרו הם
היחידים שנמצאו בחדר.
"בה לרו, אני ג'יימס מאת'נס..."
"כן, אני יודע מי אתה." אמר בה לרו, "החכמים סיפרו לי על בואך,
ועל בואכם של כולכם."
שני חברי הצוות האחרים וליסה נראו קצת חסרי נחת באותו רגע.
"אני מברך אתכם על הנפילה הבטוחה מן הכוכבים." אמר בה לרו,
בברכה דסולרית מקובלת, הניחה ליסה, אם יש בכלל דבר כזה, "אתם
מוזמנים להישאר בביתי כל עוד לבם חפץ בכך. אני אדריך אתכם בכל
עת שתזדקקו לסיוע."
הוא קד מעין קידה מוזרה, וג'יימס השיב לו באותו מטבע. לאחר מכן
התיישבו כל הנוכחים במה שהיה נקרא חדר אורחים, לפי אמות מידה
של כדור הארץ לפחות.
"אולי אתם רוצים קצת כיבוד?" שאל בה לרו, והארציים נראו קצת
חששנים, "אל תדאגו, אין שום דבר מוזר או שונה באוכל שלנו עד
כדי כך שתמצאו אותו לא ערב לחיכם. הארציים שהיו פה לפניכם
לימדו אותנו דבר אחד או שניים על מזון ארצי."
ליסה הביטה באחרים ומצאה את עצמה נוהגת כמותם, ומהנהנת בראשה
בלית ברירה. בה לרו ניגש למקרר והוציא כמה צלחות מוכנות כבר
מועמסות במיני מזון. הוא חזר לחדר האורחים והניח את הצלחות על
השולחן, כמו כן הוסיף כוסות וקנקן שתייה, אשר היה מלא, מן
הסתם, במים.
ג'יימס שלח את ידו ראשון לאחת הצלחות והטמין את המאכל בתוך
פיו מבלי להסס פעמיים. פניו הביעו שבעות רצון ואף הרים גבתו
מעט.
"דווקא לא רע," אמר לאחרים, "זה מזכיר קצת, אה... כמו... לא
כמו שום דבר שאני מכיר, למען האמת."
ליסה נהגה כמותו, כך גם פאבל ובריאן.
"עכשיו, איך אומרים אצלכם?" אמר בה לרו, "שניגש לעסקים?"
"טוב," אמר ג'יימס בפה מלא, "ליסה?"
באותו רגע סיימה ללעוס את החתיכה האחרונה שבפיה ולבלוע אותה.
"כן, ובכן, אדוני השגריר..."
"קראי לי בשמי, אני מבקש ממך. שגריר זהו תואר חסר כל חשיבות
בעיני, כמו כן, הכינוי אדוני, מרוחק ולא אישי." הוא העיר לה
בטרם עת.
"בסדר," אמרה ואז במאמץ רב, "בה לרו, כן? אה... ובכן, זה המצב.
זה כבר מעל לאלפיים שנה שעולמנו סובל מחשיפת יתר לקרינה מהשמש
שלנו. בעשרים השנים האחרונות, המצב כבר נהיה מסוכן פי מאה יותר
מבעבר. אנחנו משערים שבעוד זמן משוער של חמישים עד מאה שנה,
כבר לא יהיה ניתן ללכת בכדור הארץ בבטחה. ועוד מאה חמישים שנה,
המקום יהיה בלתי ראוי למחיה."
"אוי ואבוי," אמר בה לרו, לפחות זה מה שהבינה ליסה, מילותיו
היו לא ברורות, כנראה בשפתו, אך היא הניחה שהייתה זו אמירה כזו
או אחרת. לא יכלה להבחין אם אמר אלוהים אדירים, או משהו
בסגנון, מכוון שלא ידעה אם יש לדסולריים אלוהים בכלל, "ועד
עכשיו לא הצלחתם לאתר את מקור הבעיה?"
"אה, מקור הבעיה?" אמרה ליסה מבולבלת, "ובכן, אנחנו יודעים מה
מקור הבעיה, אבל... זה לא כל כך פשוט."
"למה הכוונה? אינני מבין." אמר בה לרו וליסה הבחינה בעיניו
מתכווצות מעבר לחישוקים המקיפים אותן.
"מאז התקופה התעשייתית, אלפיים חמש מאות שנה לאחור, כדור הארץ
עבר שינויים טכנולוגיים רבים. התקדמנו מאוד, הבעיה הייתה,
שתחנות הכוח אשר מייצרות את החשמל בעבורנו גרמו לזיהום של
האוויר ובכך הביאו לחור באוזון, שכבה באטמוספרה אשר מגינה
עלינו מפני הקרינה של השמש."
"אז למה לא להפסיק להשתמש בתחנות הכוח האלו? הוא שאל בתמימות
מרובה.
"כי אז לא יהיה לנו חשמל. אמנם בימינו משתמשים יותר בתחנות כוח
גרעיניות מאשר מאלו המבוססות על משאבים טבעיים, משום שגם אלו
הולכים ואוזלים לנו, אבל הנזק אותו נזק."
"אני לא מבין." אמר בה לרו, "אם תחנות הכוח האלו הורסות את
מערכת ההגנה של הכוכב שלכם, וגורמות, לאיטן, מביאות למותכם
שלכם עצמכם, מדוע השתמשתם בהן מלכתחילה?"
"לא ידענו באותם ימים שהן יגרמו לנזק כאלה כשהתחלנו להשתמש
בהן."
"אבל עכשיו אתם יודעים, ועדיין אתם משתמשים בהן!" קרא בה לרו,
"מדוע לא להשתמש בטחנות מים ורוח, כפי שאנחנו עושים?"
"זה פשוט, אה... מקורות כוח כאלה לא יספיקו לנו," היא אמרה,
כמעט צוחקת בפניו על בורותו הנאיבית, "צריכת החשמל שלנו הרבה
יותר גבוהה משלכם. כמו כן, בניגוד לאצלכם, אין לכל בית אספקת
חשמל משלו, אלא תחנות כוח גדולות שמספקות חשמל לאזורים
שלמים."
"אז למה לא להחליף את השיטה הזאת? הרי זה ברור שאינה עובדת."
"כמה תושבים בכל הכוכב שלכם?" שאלה ליסה.
"בערך עשרים אלף, בין הערים השונות." אמר בה לרו, לא מבין.
"על כדור הארץ מתגוררות בימינו בערך תשע מיליארד נפשות. להחליף
את התשתית החשמלית של כל בית ובית על פני כדור הארץ, יהיה
תהליך ארוך ויקר עד ללא שיעור. אני אפילו לא בטוחה שזה אפשרי,
מה גם שאין עירבון שזה יעזור לבעיה שלנו. מאוחר מדי עכשיו.
אולי אם היינו דואגים לזה כמה מאות שנים לפני כן."
"אני לא מבין למה לא עשיתם את זה." אמר בה לרו, היה קצת זעם
בקולו.
"זה פשוט הטבע של בני הארץ," אמר ג'יימס, "קודם פועלים, אחר כך
חושבים ומנסים לתקן."
"אין בזה שום היגיון." אמר בה לרו.
"אנחנו גם יצורים חסרי היגיון, לעתים קרובות מדי." הוסיף
ג'יימס.
בה לרו נותר מבולבל מכל כיוון. לכן נשתתק מעט והסתגר בתוך
עצמו.
"אנחנו רוצים למצוא פיתרון אחר." אמרה ליסה, "משהו ביולוגי,
אולי במערכת הדם שלכם יש משהו שיחסן אותנו מפני השמש כפי שאתם
מחוסנים, או אולי יש משהו בקרקע שלכם שיעזור לנו, כל דבר."
"אני אנסה את מיטב יכולתי כדי לסייע לכם," אמר בה לרו, "את
יכולה לקחת ממני דגימת דם, אם זה יועיל למטרתם."
"זאת התחלה." אמרה ליסה.
בה לרו התרומם והושיט את ידו, ליסה חשבה לרגע לפתוח את תיקה
ולהוציא את הציוד הנדרש, אך נמנעה מכך.
"למען האמת, אני מאוד עייפה מהטיסה," היא אמרה, "ואני לא חושבת
שכדאי שאני אקח בדיקות דם במצבי הנוכחי."
"את יכולה לנוח בחדרי." הציע בה לרו מיד, וליסה קצת חששה.
"אנחנו נצא לחקור את השטח בינתיים," אמר ג'יימס, "תנוחי טוב."
הוא נשק על לחיה בצורה ידידותית מזויפת, כמתוך הרגל. לאחר מכן
התעטפו השלושה בחליפות המגן שלהם ויצאו מהדירה. בה לרו ניגש
לדלת וסגר אותו, ביתר קלות, לעומת ג'יימס, אשר נתקל בקשיים
מסוימים.
לאחר מכן, בה לרו הוביל אותה לחדרו שם היא שכבה לישון. מבלי
לחשוב פעמיים, היא נרדמה במהירות מדהימה על אותה מיטה זרה,
בטבעיות לא ברורה.
היא נעורה לאחר שעות מספר, בהרגשה נעימה של השבת כוחות
מוחלטת. היא שפשפה את עיניה, מנסה להבין היכן היא נמצאת, עד
מהרה נזכרת בדיוק. היא החלה להרגיש לא נוח לגבי החדירה לחדרו
של בה לרו ולמיטתו, אבל אז נזכרה באמירתו של ג'יימס, שהכנסת
האורחים בכוכב זה היא בלתי מוגבלת. בהרגשה של חוסר נעימות
מוגבלת, יצאה מחדר שינה הסגור. הדלת כאן לא הייתה בעייתית
בכלל. כנראה הדלת החיצונים של הבית אמורה להיות כבדה כדי שלא
תפתח בקלות על ידי הרוח ותכניס את אור השמש פנימה. הדסולרים
עצמה, כך הבינה ליסה, אינם מחבבים את השמש שמאירה עליהם. רק
עכשיו הכתה בה המחשבה שאין חלונות בבית הזה.
היא מצאה את בה לרו יושב באותו חדר בו ישבו היא וצוותה איתו
מקודם. הוא לא נראה כאילו עסק בפעילות ספציפית, אלא רק ישב על
הספה עם מבט ממוקד במה שנדמה לליסה, להיות חסר עניין. מה בעצם
היה לו לעשות, חשבה לעצמה. לא ניתן היה לראות אפילו מכשיר
טלוויזיה מהפרימיטיביים ביותר. היא התקרבה אליו בשקט, משתדלת
לא להטריד אותו, אם כי מבטו נדד לכיוונה כאילו בטבעיות.
"התעוררות נאה." בירך אותה.
"תודה." היא אמרה, בהיעדר תשובה אחרת.
"לא הייתה לך כל בעיה?" הוא שאל.
"לא, שום בעיה." היא השיבה, "המיטה התאימה לי בדיוק."
"אנחנו לא כל כך שונים, שני העמים שלנו, את יודעת." הוא אמר.
"כנראה." היא אמרה, אך בראשה חשבה עד כמה פרימיטיביים הם
לעומתם.
"החברים שלך ובעלך עוד לא חזרו, אני..."
"בעלי?" אמרה ליסה בפליאה, "מי? ג'יימס? לא, הוא לא בעלי, ממש
לא."
"לא?" בה לרו הופתע, "חשבתי שאני אומר את המילה הנכונה,
אולי..."
"לא, לא, אתה לא מבין." אמרה ליסה, "ג'יימס הוא לא הבעל שלי,
החבר שלי, או שם דבר כזה. פעם היינו ביחד, אבל זאת הייתה טעות
גדולה, ולא עוד."
"אבל הוא נישק אותך." אמר בה לרו.
"על הלחי," תיקנה אותו ליסה במהירות, "ואין זה בעל משמעות
כלשהי. זה היה בידידות, או משהו."
"אני לא מבין את המושגים הארציים שלכם." הודה בה לרו, "אצלנו
אין נגיעות כאלה אלא בין שניים אשר שותפים ברגש. וגם, אין
אצלנו דבר כזה, היינו ביחד, ועכשיו לא."
"עכשיו אני מבולבלת." אמרה ליסה.
"אצלנו, ברגע שאתה מוצא מישהי מהמין השני, אז אתה איתה. אתה לא
עוזב אותה, או מכריז שזאת טעות לאחר זמן מה שעובר."
"אבל איך אתם יודעים שזאת מי שאתה רוצים? מי שאתם צריכים?"
"אני לא יודע." השיב בה לרו, "אנחנו פשוט, יודעים."
ליסה הנמיכה מבטה וחשבה על זה לרגע.
"ואתה? אין לך מישהי?" היא שאלה.
היא יכלה לראות את עיניו נעשות עצובות לרגע, למרות שהיו כה
שונות.
"אני לא." הוא אמר, "אני, איך כינית אותי? שגריר."
"לא ידעתי שזה..."
"לא, אין זה שם גנאי או משהו כזה," מיהר לתקן את עצמו, "תפקידו
של השגריר הוא בעל יוקרה ומלא הערכה בכל רחבי דסה נוברה.
העניין הוא, שמכוון שהוא נוהג לעבור בין שבטים במהלך חייו, אין
הוא אמור לחפש..."
"אהבה?" שאלה ליסה.
"כך אתם מכנים את זה." הוא אמר בקצרה.
הייתה מעין שתיקה נבוכה, וליסה הרגישה כאילו עברה כמה קווים
אסורים. אולי דסולריים לא נוהגים לחשוף את רגשותיהם ככה. אולי
לא בפני זרים, או אחר זמן כה קצר של היכרות.
"בוא ניקח את בדיקת הדם הזאת עכשיו, בסדר?" אמרה.
בה לרו הסכים.
היא השיגה את התיק שלה ופתחה אותו, מוציא את כל האביזרים
החיוניים לה כדי לבצע את הבדיקה.
"אתה יכול להפשיל את שרוולך בבקשה." היא אמרה באותו קול רפואי
שרכשה במשך השנים במקצוע.
הוא עשה כדבריה. ליסה החזיקה ביד אחת את המזרק, ואת היד השנייה
הניחה על זרועו של בה לרו. המגע העביר מעין צמרמורת בגופה.
"מעניין," היא אמרה בקול רועד, "דווקא שיערתי, מהמראה לפחות,
שעורך יהיה קשיח ומחוספס. הוא דווקא, די נעים למגע."
בה לרו לא ענה. ליסה קשרה את זרועו, בחוזק בו הניחה שיהיה מספק
כדי להניח לה לשאוב ממנו דם וקירבה את המזרק. היא גילתה
התנגדות, וכאשר ניסתה להשתמש קצת בכוח, נרתעה לאחור בזמן שהמחט
התנפצה כנגד זרועו של בה לרו.
"או, אני כל כך מצטערת!" היא צעקה.
"לא, זה בסדר," הוא הרגיע אותה, "כמעט ולא הרגשתי את זה, למען
האמת."
"כנראה שטעיתי בקשר להנחת של הקשיחות." אמרה ליסה, "מה נעשה?"
"אני מצטער, זאת אשמתי, בעצם." אמר בה לרו וליסה לא הבינה למה,
"די ניחשתי שהמחט שלך לא תהיה חזק מספיק, מכוון שאנחנו משתמשים
במכשיר שונה."
הוא ניגש והוציא מאחת המגירות מזרק בעל צורה מוזרה ומחט די
עבה.
"את לוחצת כאן," הסביר, "ואז המחט העבה חודרת דרך העור. לאחר
מכן, משתחררת המחט הדקה יותר ונכנסת לתוך מוביל הדם."
ליסה אחזה במכשיר בידיה והתפעלה מהרמה המתקדמת שלו. יש בהם
יותר ממה שנראה לעין, חשבה. הרבה יותר. היא השתמשה בו לפי
הוראותיו, מחדירה את המחט לתוך זרועו ושואבת ממנו את הדם
הרצוי. לאחר מכן, שלפה את המחט מתוך ידו, וראתה שהכאיבה לו
מעט, אך היה זה בלתי נמנע משום שאותו מכשיר היה חדש לה. היא
הוציאה את הקפסולה והדם בתוכה והניחה אותה בתוך המכשיר המאבחן
שלה.
"לא הכאבתי לך יותר מדי, נכון?" שאלה.
"לא, זה בסדר." הוא אמר, מחזיק את פיסת הצמר גפן הקטנה על
הנקודה בו נכנסה המחט.
ליסה התבוננה בדם לרגע קצר.
"אדום, כמו שלכם." אמר בה לרו.
"כמובן, לא חשבתי..."
"אבל תהית." אמר בה לרו.
"זה רק טבעי..."
"אתם מאוד חששנים. אינני אויבכם, אלא ידידכם. מערכת העיכול
שלי, הדם שלי, הכל אותו דבר. אם כי אני נראה קצת שונה מבחוץ,
אבל אני הומו-ספייאנס, בדיוק כמוך."
"אני מצטערת," אמרה ליסה, "אבל..."
דבריו הכו בה.
"איך אתה יודע את זה?" שאלה ליסה.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל.
"הומו-ספייאנס. יכול להיות שלמדת את זה מהתקשורת הבין מרחבית,
אבל אין שום סיכוי שהיית יכול ללמוד שהמערכות הביולוגיות שלנו
תואמות."
"אני לא מבין למה את מתכוונת." הוא אמר.
"מאיפה אתה יודע אנגלית כל כך טוב?" שאלה ליסה.
"אני שגריר, זהו תפקידי." ענה בה לרו בביטחון.
"אבל מי לימד אותך? למדת מהתקשורת הבין מרחבית?"
"ממה?" הוא שאל כאין מבין, "מה פתאום, למדתי מהתושבים של העיר
של המתיישבים הארציים."
ליסה הביטה בו במבט חשדני.
"איזו מושבה? על מה אתה מדבר? הצוות שנשלח לכאן לפני עשר שנים
נספה בטיסה בחזרה לכדור הארץ." היא אמרה.
"אני מדבר על המושבה של הארציים, שקיימת בכוכבנו מזה אלף
שנים." אמר בה לרו כמובן מאליו.
"לא." אמרה ליסה, "זה לא יכול להיות."
בה לרו הביט בה ככלבלב חסר מושג. ליסה מיהרה ללבוש את חליפת
המגן שלה ואת המשקפת.
"אתה יודע לאן שאר הצוות שלי הלך?" שאלה ליסה.
"אני יכול ליצור איתם קשר, אם זה מה שאת רוצה." אמר בה לרו.
ליסה אמרה לו שזה רצונה, והוא התקשר אל ג'יימס ובירר באשר
למיקומו.
"הם נמצאים במכרות." הודיע לה בה לרו לאחר שסיים את השיחה.
"קח אותי לשם, מהר."
הם יצאו מביתו של בה לרו ועלו על כלי רכב בלתי ממונע שדמה
לאופניים מלבד העובדה שהיו לו שישה גלגלים. כעבור זמן מה,
הגיעו לאותם מכרות מדוברים. ליסה גררה את בה לרו פנימה, אוחזת
בידו בחוזקה שהפתיעה את שניהם, ואז ראתה את שלושת הגברים שם,
בוחנים את פני השטח.
"אנחנו יכולים להשתמש בזה, לפי דעתי." אמר פאבל, "יש להם כמות
בלתי משוערת של פחם ונפט על פני הכוכב הזה, ולא אף גרם אי פעם
נחצב."
באותו רגע ג'יימס הבחין בליסה ובה לרו.
"ליסה, מה את עושה כאן?" הוא שאל, "חשבתי שהלכת לנוח."
"ובכן, פתחתי את עיניי והתעוררתי." אמרה ליסה בזעם, לאחר
שהסירה את המשקפת מעליה.
"את נראית נסערת. מה קרה?" שאל ג'יימס בדאגה כל כך מזויפת
בבירור, עד שליסה נלחמה בדחף לגשת אליו ולסטור לו במאמצים
רבים.
"חלמת חלום רע או משהו?" הקניט אותה בריאן והשלושה צחקו.
בינתיים, אחיזתה בידו של בה לרו נחלשה עד אשר נעלמה, והוא עמד
מספר מטרים רחוק ממנה.
"שיקרת לי, ג'יימס." אמרה ליסה.
"ליסה, אם את עדיין מעוצבנת על אותה פעם, חשבתי שכבר עברנו את
זה מאה פעמים. חשבתי שהתגברת על זה כבר."
"אני לא מדברת על זה, חתיכת נחש מלוכלך!" היא צעקה וקולה הדהד
בתוככי המערה, "אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוונת."
ג'יימס לא פצה את פיו.
"מהי המושבה הארצית בדסה נוברה?" שאלה ליסה, ועיניו של ג'יימס
התמלאו בחושך.
"מה הוא סיפר לך?" שאל ג'יימס.
"לא הרבה. רק שיש כאן איזושהי מושבה של בני כוכבנו, שלפיו,
קיימת כבר אלף שנה פה. מעניין איך אני, וגם שאר האוכלוסייה של
הכוכב שלנו, לא היו מודעים לעובדה הקטנה הזאת, כי אני בהחלט
הייתי בטוחה שהכרותינו עם הדסולריים היא בת עשר שנים בלבד."
ג'יימס נענע בראשו ועצם עיניו. הוא מלמל משהו. מצטער, זה מה
שליסה חשבה שהוא אמר. לאחר מכן, ידו נשלחה אחורנית, וכשהחזיר
אותה לקדמת גופו, כף ידו אחזה באקדח. הוא ירה שלוש יריות
לכיוון גופו של בה לרו, מפיל אותו לקרקע ומותיר אותו ללא רוח
חיים. דמו האדום נזל לכל עבר. ליסה צרחה מעמקי ריאותיה.
"ליסה, למה תמיד את חייבת להיות כזאת?" שאל ג'יימס.
"מה עשית??" היא צעקה בהיסטריה, "הרגת אותו! למה! אתה..."
היא רצה לקראתו למרות האקדח מעלה העשן שבידו והחלה להכות אותו,
אך הוא אחז בידיה בחוזקה ונטרל אותה.
"הוא ידע יותר מדי גם ככה. עד כמה שדסולריים האלה חסרי מושג."
"אתה לא תוכל פשוט להתחמק מזה! הם..."
"הם מה?" אמר ג'יימס, "פשוט נמציא להם סיפור כלשהו. הם כל כך
נאיביים שזה מכאיב לפעמים."
ליסה פקחה שתי עיניה לרווחה.
"זה לא הביקור הראשון שלך פה. אתה היית כאן בעבר." היא אמרה,
מתנשמת.
"את, לעומת זאת, חריפה כתמיד." אמר ג'יימס, "כן, הייתי פה
בעבר. למעשה, נולדתי על הכוכב הזה, במושבה הארצית."
"אני לא מאמינה...." אמרה ליסה, "עכשיו אני מבינה למה אף פעם
לא רצית לדבר על מקום הולדתך. חשבתי שפשוט סבלת שם."
"ובכן, לא קל לחיות כאן, נכון. אבל לא סבלתי, לא ולא. תמיד היה
לי יעוד וידעתי זאת. ידעתי שזה תפקידי לשוב לכדור הארץ ולהציל
אותו מפני השמדה." אמר ג'יימס בחיוך.
"את מבינה, דסה נוברה נתגלתה לפני שנים רבות, משהו כמו אלף,
זמן מה לאחר שפיתחו את הטיסה הבין-כוכבית. ה 'אנשים' שגרים פה,
היו מאוד ידידותיים, ונוצרה מעין ברית בין שני הכוכבים. אלא
שלנו היו תוכניות אחרות לגבי הכוכב. כבר באותם ימים, ידענו על
הבעיה הדוחקת של השמש שלנו, וידענו שהכוכב הזה התאים את עצמו
לתנאי השטח. לכן התחלנו בניסוי כדי לגלות מה בדיוק גורם להם,
אה, לתקתק."
"מה זאת אומרת? איזה מין ניסוי?"
"ובכן, לפני אלף שנים, השמש בדסה נוברה הייתה חזקה הרבה פחות.
מאז ומתמיד הייתה השמש במצב מוחלט של התגברות, אבל התהליך ארוך
ביותר ולקחו אלפי שנים רק כדי לגרום לשינוי קל. מבנה גופם של
הדסולריים לא השתנה באלף השנים האחרונות, אלא הרבה לפני, אבל
פעם השמש הייתה מטרידה אותם הרבה פחות. בגלל זה היום אין להם
חלונות, ואילו לפני אלף שנים, היו."
"אני לא מבינה, מה עשיתם? מה היה הניסוי?"
"המדענים שלנו חקרו את גופם של הדסולריים, ומצאו, שמלבד כמה
התאמות אבולוציוניות, הם שותפים לאותם גנים כמו שלנו. לכן
החלטנו לראות מה יקרה אם נגביר את הקרינה בכוכב הזה וכיצד הם
יגיבו לשינוי, ואולי כאן נמצא את הפתרון לבעייתנו שלנו."
"הגברתם את הקרינה? איך זה אפשרי?"
"איך עשינו את זה בכוכב שלנו?" שאל ג'יימס בגיחוך, "בנינו
מערכת שמוטטה בהדרגתיות יתרה את שכבה האוזון של הכוכב הזה. כל
מאה שנה, הגברנו את עוצמת הפעילות של המכשיר. עכשיו, הגענו
כמעט לרמה הדרושה כדי למצוא את הפיתרון. במאה השנה האחרונות,
התחלנו להגביר את רמת הפעילות כל עשרים שנה, ולעוצמות גבוהות
יותר. הם אינם מרגישים את זה, טוב, ככה עבודתנו קלה יותר."
ליסה בקושי האמינה למה שאמר לה ג'יימס, אבל הכל התבהר לה כעת.
כיצד ג'יימס ידע כל כך על פני השטח של הכוכב ועל המנהגים של
הילידים, מאיפה הגיעו חליפות המגן האלה אשר מעולם לא ראתה דבר
כמותן על כדור הארץ. דבר אחד לא הבינה.
"למה אני?" היא שאלה.
"אמרתי לך עוד אז," אמר ג'יימס, "אנחנו צריכים את הביולוגית
הטובה ביותר בשביל לבצע את העבודה. המדענים על כוכבנו, ובכן,
אין מבחר גדול של אנשים, כך שקשה למצוא איכות. היינו צריכים
מישהו בעל מוח חריף וחקרני בשביל השלבים האחרונים של הניסוי.
היינו צריכים אותך."
"כמה זמן נשאר עד לסיום הניסוי?"
"אנחנו מתכננים להעלות את רמת הפעילות מדי שנה בעשרים וחמש
השנים הקרובות, ובסוף עשרים החמש השנים האלו, רמת הקרינה תהיה
זהה לזו שתהיה על כדור הארץ בעוד מאה שנה, לשיעור. אם
הדסולריים יתאימו את עצמם, נמצא את התרופה שלנו."
"ואם לא?"
"אם לא?" חזר ג'יימס על דבריה, "ובכן, אם לא, נסיק את המסקנות
שנסיק, ונפעל בנידון. במקרה הגרוע, נבצע הגירה לדסה נוברה.
לאחר שנפסיק את פעילות מכשיר הגברת הקרינה, יוכל הכוכב לשקם את
עצמו בדרך טבעית, כשם שאין כאן כל אמצעי זיהום שימנעו זאת
ממנו. החיים כאן, יהיו... סבילים. יותר מאשר בכדור הארץ. נוכל
להקים כיפות מסננות קרינה כפי שיש לנו במושבה, ולחיות מבלי
להסתובב עם חליפות מגן אפילו."
"אתה מדבר פה על השמדת עם תבוני שלם!" קראה ליסה בזעם.
"זה המחיר שצריך לשלם!" ג'יימס הרים גם הוא את קולו, "הגזע
שלנו עומד בפני היכחדות. זה הם, או אנחנו. אני מעדיף אותנו.
תעזרי לי, ליסה. ביחד, נוכל למנוע את האסון הגדול שפוקד את
עולמנו, את בני דמנו."
"אתה יודע," אמרה ליסה, "ברגע זה, אם הייתי צריכה לבחור, הייתי
בוחרת בהם."
ג'יימס הנמיך את מבטו. הוא כבר שיחרר את ידיה מקודם, והיא
נעמדה שלושה מטרים בערך ממולו.
"זאת ההחלטה שלך?" שאל ג'יימס, "לא תעזרי לנו?"
"אני מצטערת," אמרה ליסה, "אבל אני לא אהיה שותפה לרצח מתוכנן
של עם שלם. אמנם הם חייזרים, אבל איך בה לרו אמר לי? הם
הומו-ספייאנס, בדיוק כמונו. ולא עכברי מעבדה!"
ג'יימס גירד במצחו.
"אני מצטער שאתה חשה כך." הוא אמר, "אין לך מושג כמה אני
מצטער."
שנייה לאחר מכן, כיוון את אקדחו אליה, וירה הישר לתוך מצחה.
גופה התמוטט והושלך אל הקרקע. ג'יימס צעד לכיוון הגופה, ורכן
אליה, מביט בפרצופה שותת הדם ומלטף את לחיה.
"אהבתי אותך," אמר, "באמת."
לאחר מכן פקד על שני אנשיו, אשר לא הראו שום הסתייגות לגבי כל
מה שהתרחש, לאסוף את שתי הגופות ולקבור אותן במקום בו אף אחד
לא ימצא. הוא כבר ימציא סיפור לחכמים, יגיד להם שהשניים
התאהבו, ובה לרו, מהיותו בעל תפקיד השגריר, שלא היה מורשה לשאת
לעצמו אישה, ברח יחד איתה למקום כלשהו מרוחק ולא ידוע.
הדסולריים היו פתאים ויאמינו לכל מה שבני האדם יגידו להם, ידע
וחזר ואמר לעצמו.
כעבור מספר ימים, לאחר ששב על משכנו במושבה הארצית, עדיין אבל
על גורלה של ליסה. הוא ידע נשים רבות, אך אף אחת מהן מעולם לא
השפיעה עליו כמו ליסה. אולי היה צריך לספר לה מלכתחילה את כל
הסיפור, ולא לתת לה לגלות ככה. היא הייתה מבינה, אם היה מסביר
לה את הנושא כמו שצריך. בסופה של מחשבה, הרים את מכשיר הטלפון
וחייג מספר.
"כן, יש משהו בדסה נוברה שיכול לעזור לנו להציל את כדור הארץ
ואת האנושות כולה, ואני זקוק לביולוגית הטובה ביותר..."