המלצר הניח בזהירות את צלחות הסלטים הקטנות על השולחן.
"מה הזמנת! אתה יודע שאני לא אוהבת את החריף הזה." אמרה
אישתו.
"אני לא הזמנתי. הם מביאים את הסלטים עם הלחם והמים."
"אז מה אני אוכל?"
"אני זוכר שמרק השעועית מצוין כאן."
"טוב אבל אם זה לא יהיה טעים לי, זה הסוף שלך! אתה כן שכחת את
יום ההולדת שלי."
"לא שכחתי, בשנה שעברה לא אהבת את המתנה, אז היום כאשר נגמור
כאן, נסע לבנין האופרה ואת יכולה לבחור לך תכשיט  בחנויות
הקטנות בקומה השנייה. יש לי את כל המענק שקבלתי כאן בארנק."

"עופר טלפן היום?"
"כן, כרגיל לפני שהוא מגיע לחופשה. הוא ביקש שאכין את השניצלים
שהוא אוהב. וגם את כל הכביסה שהוא השאיר בפעם הקודמת. תמיד הוא
מתקשר רק כשהוא צריך משהו. הוא אף פעם לא מרים טלפון סתם,
לשאול מה שלומי."
"אני לא חושב שהוא יכול לטלפן באופן חופשי. כל הזמן שהוא
בלבנון אנחנו חייבים לעזור לו בכל דבר שיקל עליו. אני לא יודע
איך הסתדר שם בלי כביסה נקיה."  

"טוב אז מה אני אוכל למנה עיקרית?"
"יש להם ממולאים בלקניים. משהו מיוחד."
"קמצן! רוצה לחסוך עלי. במקום בשר, ממולאים."
"אני חושב שצלחת ממולאים עולה כמו בשר. לא שזה חשוב."
"תאכל אתה ממולאים. לי תזמין סטייק גדול ויקר."

"עופר ירצה את ה'סיאט' בחופשה שלו, אז תשאיר לי את ה'ניסן'
מחר."
"אבל אני עובד בחולון, זה שני אוטובוסים. עופר יכול לקחת אותך
לעבודה בבוקר."
"הוא לא ירצה לקום כל כך מוקדם."
"אני לא מבין. יש לך ארבע תחנות והאוטובוס ממש ליד הבית."
"שכח מזה שאני אסע באוטובוס כמו איזו פועלת."
"אני הולך לשירותים.  בקשי חשבון ושלמי להם." הוא הניח את
ארנקו על השולחן. הארנק היה תפוח בשטרות רבים.
הוא קם והתמתח. החזיר את כיסאו למקומו ופנה בהליכה איטית לעבר
השירותים בחלק אחורי של המסעדה. היסס לרגע, חלף על פני דלת
השירותים ונכנס למטבח. צעד בין הטבחים עד הדלת האחורית ויצא
החוצה אל חצר עם פחי זבל וערמת בקבוקים הריקים.  הוא הקיף את
המבנה ופנה אל המכונית החונה בהמשך הרחוב.  עצר ליד דלת
המכונית והעביר מן הכיס האחורי שלו את תעודת הזהות ואת כרטיס
האשראי אל כיס חולצתו. אז הוא התמקם אחרי ההגה, הניע, ופנה
במהירות אל נתיבי אילון, לכיוון נתב"ג.



18 דצמבר, 1998