את צועקת. ואני לא מבין.
לא מבין למה. לא מבין מדוע. לא מבין אותך.
קצב הדיבור שלך הוא מטורף. אני עומד המום.
המום מכמה שזה פוגע. המום מהתזמן. המום ממך.
האוויר מתמלא בפנינות החוכמה שיוצאות מפיך. אבל הן נופלות על
אוזניים סתומות.
כמו גם על בנאדם סתום.
את מבזבזת אנרגיה בלנסות לפשט מושגים.
מחסירה פעימה ואז נופלת מסוחררת על השטיח האדום.
וכולם מחכים לך. מחכים לך כבר שתמשיכי לדבר.
את מתעוררת. בוהה בעצבנות.
וההצגה נמשכת.
הכוח שוב נגמר ושנינו מתיישבים.
והנה, מגיע לו זמן של דממה.
שבו נאמר הכי הרבה.
מבטים נפגשים. ועיניים דומעות.
מתרגשים לנוכח כלום.
והאהבה מצליחה להגיד מה שניסית כבר שנים.
ואת לפתע מצליחה להוציא משפט שסוף סוף גם אני אבין.
והנה, בכזאת פשטות, הרסת עוד רגע מושלם.
מצרך יקר בימינו, רגעים מולשמים.
אולי גם לנו פעם יהיו כמה, אולי...
בינתיים נסתפק בלהשלים חצאים.
החיים זה לא בית-ספר. שני חצאים לא בהכרח נותנים אחד שלם.
את מנסה להסביר את עצמך. הנה הלך עוד חצי.
מתרגזת ושוב צועקת.
והפנים אדומות.
והפעם אני כבר עוזר לך ליפול.
ואף אחד לא מחכה לך.
והנה הגיע לו עוד רגע של דממה.
יושב ומסתכל עלייך נמוגה לאיטך.
ובראשך עוברות מחשבות אחרונות על איך זה היה יכול להיות.
על נסיך החלומות שבא ומציל אותך מדרקון חסר תקנה.
ששייך למלך רשע הרוכב על סוס אפל, שבא מהשאול.
אבל כל מה שקיבלת זה אותי,
עוד בחור מתפלסף,
שרק מנסה להציל אותך מעצמך.
ובעוד את שקועה בתרדמה שלך,
אני מאזין.
מאזין להפסקות בנשימה שלך.
מאזין לשקט הטהור.
והנה, מגיע לו רגע של דממה.
הדממה הנשגבת.
התעלות אלוהית.
אורגזמה של חושים מטורפים לוקחים אותי אל-על.
אני מרגיש את האנדרנלין זורם בכלי הדם.
"מה אתה עושה?"
את שואלת בקול נרגז ומנערת מעלייך את האבק.
הנה נגמר עוד חצי.

מעכשיו כבר לא יהיו יותר חצאים.