למען האמת אני בכלל לא אוהב את החורף, בחורף יש גשם ובקיץ יש
חופש אבל בכל זאת מצאתי את עצמי הולך בדרך וחושב, אני הרבה
מאוד הולך בדרך וחושב, לפעמים אין לי כח ואני רוצה הביתה
ולפעמים אני הולך וחושב בכיף והפעם חשבתי לא בכיף על הדביל הזה
שפעם היה חבר טוב שלי עד שהבנתי עד כמה הוא בלתי נסבל אך לא
נורא, מחרתיים הוא מתגייס אז הוא ילמד, החבר'ה קנו לו מתנת
גיוס ואני כמובן לא השתתפתי, פינטזתי על איך אקנה לו וזלין
ואומר לו "אתה תצטרך את זה שם הרבה".

נזכרתי בצחוק שלו כשהתווכחתי עם חבר אחר, רק הוא יודע לצחוק
ככה, צחוק כאילו הוא קורא אותי והנה עוד שטות ילדותית שאני
אומר ואז כשהסתכלתי על המזוייף הזה ומיד הוא בלם את הצחוק שלו
והסיט את הראש ונשאר עם חיוך טפשי וזה הזכיר לי דביל אחר שרבתי
איתו מזמן וגם כל פעם שהוא צחק עלי והסתכלתי עליו הוא עשה אותו
דבר, פתאום ירד גשם, טיפות קטנות ואני כמו שלא מתאים לי רציתי
שירד ואפילו שירד יותר אבל לא ירד וככה המשכתי ללכת ולהסתכל על
השמים במבט של "נו כבר" דקה שלמה אך כלום לא קרה ואז אפילו
הקצת גשם הפסיק, הרגשתי שאני לא רוצה שההליכה תיגמר, רציתי
ללכת לנצח.

המשכתי לחשוב על הדביל ההוא, פתאום חשבתי שאולי בעצם בתוך תוכי
אני התנתקתי ממנו כי אני יודע שהוא צודק ומדובר במtין הכחשה,
אולי אני באמת מזוייף ואולי בעצם כל המחשבה הזו מזוייפת אבל אז
נזכרתי כמה הוא מקולקל וכמה הוא מקשקש וכמה שהוא הולך לחטוף
מחרתיים והבנתי שהוא באמת טועה, לפתע שמעתי רחשים מוכרים ואז
מטר אדיר של גשם נחת עלי, הרגשתי מאושר מתמיד ולא חשבתי בכלל
על הגשם והוא הגיע ואני בכלל לא אוהב את החורף ולא חשבתי בכלל
על הגשם והוא הגיע ואני בכלל לא אוהב את החורף ולא חשבתי בכלל
על הגשם והוא הגיע ואני בכלל לא אוהב את החורף...צלצול
ברגע...אה זה הטלפון, אני מרים : "היי אמא...כן אני ממש שתי
דקות מהבית, כן דווקא היה אחלה בגשם, לא לא ממש אכפת לי אם
התקררתי...אני כבר מגיע, ביי".