המסדרון היה חשוך מאוד ולא ראינו דבר. הפעלתי את הפנס שהיה לי
והארתי קדימה. פסענו לאט לאט והגענו לפרשת דרכים. מימיננו
השביל המשיך ונעלם בחושך. משמאלנו הובילו מדרגות אבן כלפי מטה,
וממולנו היה שער ברזל פרוץ.
"לוקי, יש לך העדפה" ? שאלתי את הגנב הערמומי.
"הממ ... אני חושב שיאגו מנסה לעזור לנו לבחור", אמר לפתע
אודין, "הוא מושך לי את היד לכיוון גרם המדרגות ..."
"לוקי" ? ניסיתי לקבל ממנו אישור או החלטה אחרת.
"ננסה את הדרך מאחורי שער הברזל קודם" ? הציע לוקי.
הנהנתי בראשי. עברנו את השער הפרוץ והמשכנו קדימה. בעודנו
פוסעים פגה השפעת הקסם שהטילה האשה בלבן על יאגו, והוא חזר
להיות גלוי. הגענו לחדר גדול. בסוף החדר עמדו שני טרולים ליד
דלת ברזל, כאילו שמרו על הכניסה. התקרבנו אליהם בחשדנות עם
חרבות שלופות, אך הם לא זזו לרגע. העזתי והתקרבתי ממש קרוב
אליהם, והם - אדישים. שלחתי ידי לפתוח את דלת הברזל, ואז חטפתי
מהלומה של פטיש דוקרנים על היד מאחד הטרולים. וואו ! זה כאב.
התפתלתי על הרצפה, וטניה חשה לעזור לי. הטרול שהכה בי חזר
למקומו המשיך לעמוד שם כאילו לא היה שום דבר. לוקי הגיע קרוב
אליהם ולפני שהספיק להניף את חרבו חטף גם הוא מהלומה אדירה על
ידו !
"אאאאאאאאאווווווו", צרח לוקי בכאב.
טניה הפעילה את קסמי הריפוי עלי ועל לוקי, אך הן לא רפאו אותנו
לגמרי. היד עדיין כאבה לי מהמכה החזקה, ולא יכלתי להלחם בצמד
הטרולים במצבי.
"אני חושב שזו הדרך להגיע אל גנדולף", אמר אודין.
"אני לא יכול להזיז את היד", אמר לוקי.
"כדאי שננוח באיזה מקום", אמרה טניה.
יצאנו משם וחזרנו בשביל לכוון השער הפרוץ.
ישבנו שם כמה שעות, ממלאים מצברים ואוגרים כוחות.
בתום המנוחה הצעתי לנסות את הדרך של יאגו, לרדת במדרגות.
כולם הסכימו והתחלנו יורדים במדרגות, כשלפתע נשמע פיצוץ עז.
אבנים החלו נופלות מהתקרה, והדרך מאחורינו נחסמה. לא הייתה דרך
להגיע לשביל שמאחורינו. המשכנו יורדים במדרגות ומחפשים מחסה
מהאבנים שנפלו מהתקרה.
הגענו לחדר עם מזרקה בתוכו. במרכז המזרקה עמד פסל של קיקלופ.
יאגו ששמע את המים הזורמים, ניגש מייד לשתות מעט מים. לוקי עצר
בעדו. "אני לא ממליץ לך לשתות. לעולם לא תדע מהו מקור המים
האלה", אמר לוקי.
יאגו לא הקשיב ללוקי. הוא בכל מקרה לא דיבר בשפתו ...
יאגו שתה מעט מן המים ולפתע נעלם.
"יאגו" !, קרא אודין.
צעקתו של יאגו נשמעה מיד. הוא היה אתנו, רק חזר להיות בלתי
נראה.
"למים יש כוחות על טבעיים", קבע לוקי.
"אפשר לשתות" ? שאלתי.
"ננסה כולנו", אמר לוקי.
טניה, לוקי ואני שתינו מהמים, אך המים לא השפיעו על אף אחד
מאיתנו. נשארנו גלויים ...
לא בדיוק הבנו איך יאגו הפך בלתי נראה, אבל זה כנראה קשור
בעובדה שהוא חצי אנושי.
אודין היה האחרון ששתה מהמזרקה.
"יש כאן מטבעות זהב", קרא אודין פתאום.
התקרבנו לשפת המזרקה והבחנו במספר מטבעות זהב ששכבו בקרקעית
המזרקה. לוקי שלח את ידו ואסף את המטבעות.
"היי ! אולי אפשר לשחד את הטרולים בזהב הזה" ? הציעה טניה.
"ננסה", השבתי.
עלינו בגרם המדרגות למעלה והצלחנו בקושי לעבור את שער הברזל
שנחסם מהרבה אבנים שנפלו מן התקרה. הגענו לחדר הגדול בו שמרו
הטרולים על דלת הברזל.
הטרולים שראו אותנו לא הנידו עפעף. לוקי התקרב אל אחד מהם,
לפתע זרק מטבע זהב אחד לפינה הרחוקה של החדר. הטרולים רצו
לכיוון המטבע בהסתערות שלא הייתה מביישת שועל קרבות מנוסה, והם
נתקלו בראשיהם. שניהם נפלו לרצפה לקול צחוקו המתגלגל של לוקי.
"אפשר להכנס" !, קרא לוקי אלינו.
התקדמנו לעבר הדלת ולוקי שלח ידו לפתוח אותה.
הדלת הייתה נעולה. טניה ניגשה לחפש מפתח על גופותיהם של
הטרולים המעולפים.
היא השליכה לעבר לוקי צרור מפתחות שמצאה באחד מכיסיו של אחד
הטרולים.
לוקי, במיומנות וזריזות מדהימה החל לנסות את המפתחות. הנסיון
השלישי צלח והדלת נפתחה ...
שטיח אדום היה פרוש לרגלינו בחדר ארוך שנראה ממש משופץ לעומת
החדר הקודם.
עלים ורודים היו פזורים לאורך השטיח האדום.
"אם אנחנו אכן קרובים לגנדולף, אין לנו סיכוי לגבור עליו ...",
הזכרתי לשאר החבורה.
כולם שתקו אבל המשכנו בכל זאת.
בחדר היו ארבע דלתות, שתיים מצד ימין ושתיים מצד שמאל.
"יש לי הרגשה מוזרה נורא בבטן", אמרה לפתע טניה.
"גם לי", אמר אודין.
"אז אני לא היחיד", אמר לוקי.
התחלתי להרגיש מוזר גם אני. מן דקירות בלתי מוסברות במרכז
הבטן. בכל זאת החלטתי להמשיך ולא לעצור כאן.
"לוקי, איזו דלת מתחשק לך לפתוח" ? שאלתי.
"השמאלית הרחוקה", אמר לוקי.
המשכנו עד סוף החדר הארוך וניגשנו לדלת השמאלית. כשהתקרבנו
ראינו שעל הדלת היה סימן של גולגולת עם עצמות באלכסון. עברה בי
צמרמורת עזה ושלחתי את לוקי לבדוק אם גם בשאר הדלתות יש סימנים
מיוחדים. לוקי עבר בין כל הדלתות וחזר עם הפרטים הבאים:
"על הדלת הימנית, זו שממול הדלת עם סימן הגולגולת יש ציור של
מבחנה. על הדלת הימנית הקרובה לכניסה יש סימן שאלה על הדלת,
ועל הדלת השמאלית ממולה אין שום סימן".
"יש לכם איזו העדפה" ? שאלתי את כולם.
אף אחד לא ידע מה הוא באמת רוצה. אחרי הכל אף אחד לא הבטיח
שהסימנים באמת מורים על משהו. אחרי דקה של שקט אמר אודין:
"בואו נלך על סימן השאלה".
חזרנו לכוון הכניסה ופנינו לדלת עם ציור סימן השאלה עליה. לוקי
הצמיד אזנו לדלת.
"אפשר להכנס", קרא.
הדלת נפתחה לחדר שהזכיר כיתה. כסאות עץ היו פזורים בחדר ועל
חלקם ישבו בובות עץ. על הקיר השמאלי היה לוח גדול. משום מקום
הופיע לו אדם מבוגר, בעל זקנקן לבן ואמר לנו בשפתנו: "שבו
בבקשה, השיעור עומד להתחיל".
לא הבנתי בדיוק מאיפה הופיע המזוקן, אך סימנתי לכולם לשבת.
ניגשתי אל ה"מרצה" והבהרתי לו מנין אנו באים ומה מטרתינו.
"אהה ! אז אתם נשלחתם מכפר האזטקים. שנים אני מחכה לחבורה
שתגיע לחדר הזה. נמאס לי ללמד בובות עץ טפשות", אמר ה"מרצה".
"מה בדיוק אתה מלמד" ? שאלתי אותו.
"מה זאת אומרת" ?, שאל ה"מרצה", "כשפים, לחשים ומעט חשבון
..."
"עם כל הכבוד לאדוני, אנחנו קצת ממהרים ואין לנו זמן ללמוד
עכשיו חשבון ...", השבתי ל"מרצה".
"אני לא מתכוון לתת לכם ללכת ! עד שהגעתם הנה, אחרי כל כך הרבה
זמן ! אני רוצה ללמד אנשים בעלי תבונה אנושית" !!!, קרא
ה"מרצה".
לוקי החל להתעצבן ואיים לשסף את גרונו של ה"מרצה".
"לאט לאט, ילד, אינך מודע ליכולות שלי", השיב ה"מרצה".
לוקי התרצה והשיב את החרב למקומה.
"אני מוכן לעשות אתכם עסקה", הציע ה"מרצה".
"נשמע", התעניינתי.
"אשאל אתכם חידה. אם תפתרו אותה אתגמל אתכם בפרס בעל ערך, ואם
לא תשיבו נכונה או שלא תדעו את הפתרון אתם תשבו כאן ותקשיבו
להרצאותי", המשיך ה"מרצה".
הבטתי בשאר החבורה וראיתי שאין לי הרבה ברירה אלא להסכים.
"נו, קדימה" !, האצתי בו.
ה"מרצה" צייר על הלוח את הסימן IX .
"אתם יודעים מה אומר הסימן הזה" ? שאל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.