הפראנויות שלי. הפחדים שלי. השטויות שלי. הוא לא עונה, לא
לפלאפון ולא לטלפון בבית, וההורים שלו לא יודעים איפה הוא.
אולי הוא באמת התנהג בקרירות לאחרונה, וזה לא רק בראש שלי?
אולי זה לא הדמיון המופרע שלי? אתמול הוא היה אצלי, והלך מוקדם
מהרגיל. אמר שידידה שלו אוספת אותו ממני, כי הם רוצים להיפגש
ואין להם זמן אחר. יותר מאוחר כשהתקשרתי להגיד לו שהוא שכח את
המעיל שלו אצלי, הוא לא ענה, ואפילו לא החזיר צלצול.
הידידה, האיום של כל חברה ממוצעת. אבל האם זה כל מה שזה?
הוא הלך אליה בצהריים, ועכשיו כבר ערב והוא לא עונה בכלל.
מעניין כבר כמה שיחות שלא נענו יש לו ממני בפלאפון. אוף.
אוףאוףאוף. רק שאני לא אתחיל לבכות עכשיו.
סתם, אני בטוח מדמיינת ובונה לעצמי תסריטים בראש. אבל זה נשמע
כל כך הגיוני וכל כך מסתדר. כל הפעמים שהוא לא מתקשר אליי ואי
אפשר לתפוס אותו בשום מקום, ימי שישי שלאחרונה הוא מעדיף שלא
נבלה ביחד, "אני אוהב אותך" שהולך ומתמעט, הקרירות. הכל מתאים
בדיוק לתסריט.
אני יושבת וחושבת ומתעצבנת לאט לאט. איך הוא מעז בכלל? אני הרי
אעשה הכל בשבילו. אני הרי אוהבת אותו. הוא לא יכול לעשות לי את
זה! זה כל כך פוגע. ומכעיס. עשיתי משהו לא בסדר? התנהגתי אליו
הכי יפה שאפשר, אני הכי אכפתית, קונה לו מתנות, משתדלת שנדבר
כל יום, מדברת איתו עד השעות הקטנות של הלילה כשהוא בדיכאון או
משועמם. כל דבר שהוא יצטרך אני אתן לו. אז למה לבגוד בי
לעזאזל?

"כדאי שאני אחליף לפיג'מה", היא אומרת לי. אני מסכים, מהנהן
בשקט.
אני הולך לשכב על המיטה. היא הולכת לארון ומוציאה את הפיג'מה
שלה. לאט, היא מורידה את החולצה האפורה שהיא לובשת. אני מסתכל,
היא לובשת חזיית תחרה לבנה, זו שאני הכי אוהב.
היא מתיישבת לידי על המיטה, ומורידה את הגרביים, ואז את
המכנסיים, ונשארת רק עם חזיה ותחתונים.
אני נלחם ברצון העז לתפוס את ידה ולמשוך אותה איתי אל מתחת
לשמיכה. היא כל כך יפה, עור חלק, שיער שחור קצר שלא מסתיר
שומדבר מגיזרתה המקסימה.
היא מסתכלת עליי כמה שניות, אולי מחכה שאני אעשה משהו. אחר כך
מסיתה את מבטה, נעמדת, ומורידה את החזיה הלבנה. היא לוקחת את
החולצה שלה, מקפלת אותה, ומניחה על המיטה. אחר כך היא לוקחת את
המכנסיים, מקפלת, ומניחה. אני לא בטוח אם להביט או לא. אני
מביט, ונושך את השפתיים. לא הייתי צריך.
היא מניחה על הבגדים המקופלים את החזיה, והולכת ככה, לאט לאט,
חצי ערומה, כל הדרך לארון, בשביל לשים שם את הבגדים.
היא חוזרת לעמוד לידי, ליד המיטה, לוקחת את החולצה של הפיג'מה
מהמיטה ולובשת אותה. אני מנסה להסתיר את הפרצוף המאוכזב. הרי
אני לא עשיתי כלום בשביל למנוע את ההתלבשות, אין לי זכות.
אני מעיף מבט, בלי שהיא תשים לב, על רגליה. ארוכות וחטובות.
והיא יודעת שאני אוהב אותן.
היא שוב מתיישבת ולובשת את המכנסיים של הפיג'מה.

היא נכנסת למיטה, ושואלת אותי בחשש "אתה עייף?". אני אומר לה
"כן, דיי. מצטער".
היא אומרת ששטויות, אבל אני יודע שזה לא, ואנחנו הולכים
לישון.

איזה כיף, יש לי היום יומולדת. אני כל כך מתרגשת מהדברים
האלה, יו. היום הזה בשנה שבו מקבלים הכי הרבה תשומי. ובשבילי
יומולדת זה הכי מיוחד - אני רוצה שיהיו סביבי אנשים כל הזמן,
ויביאו לי מתנות וחיבוקים וכאלה, ויאהבו אותי.

כל שנה זה ככה, אני קמה בבוקר ומחכה לי הפתעה מהידיד הכי טוב,
או מאחותי. או גם וגם. ואז אני הולכת לבי"ס ומבריזה מכל
השיעורים כי כולם רוצים להיות איתי. מישהו כבר דואג להקפיץ
אותי ואת כל הבלונים הביתה, ובבית מחכות ההפתעות מהחברות הכי
טובות, או מהמשפחה. או גם וגם. אחר הצהריים יוצאים לקניות עם
כל החברות, ובערב כל העולם בא אליי והביתה ומוציא אותי לאיזו
מסיבה מגניבה, או ארוחה במסעדה, או גם וגם. וכמובן משלמים
עליי.
יום הולדת מהסרטים, היום שלי בשנה. הכי חשוב בשנה.
והשנה הולך להיות הכי מיוחד, כי יש לי חבר סוף סוף ביומולדת.
קוראים לו אסף, והוא מתוק. לא מהבחורים הכי רומנטיים בעולם.
הוא לא
מהקוני-מתנות-מביאי-שוקולד-כותבי-מכתבים-רומנטיים-מנגני-סרנדות.
אבל אני אוהבת אותו, והתקווה שלי לרומנטיקה האבודה היא ביום
ההולדת שלי.

איזו טעות מרה.

אמרתי לחברות שלי שאני לא אצא איתן היום, בגלל שאסף בטח יוציא
אותי. עוד חשבתי שהוא יבוא לביה"ס, ייכנס לי עם פרחים לכיתה
ויפתיע אותי. אבל הוא לא. זה היה יכול להיות כל כך נחמד אם הוא
היה מבריז בשבילי מבי"ס ובא, אבל אולי הוא לא רצה להבריז. זה
עוד בסדר. חשבתי שאולי כשאני אחזור מבי"ס הוא יהיה בבית שלי,
עם המון בלונים ואולי איזה שוקולד, או משהו בסגנון. אבל כל מה
שמצאתי אצלי בבית היה החברות שלי וחדר מקושט ויפה עם המון
ברכות. חייכתי חיוך מריר, אבל השתדלתי להתעשת מהר.
אחר כך יצאנו כולנו לקניות, לפי המסורת. כל הזמן של הקניות רק
דמיינתי איך אני חוזרת הביתה ואסף נמצא על המיטה שלי ערום, עם
עלי ורדים מסביבו, בקבוק שמפניה ומוזיקה רומנטית. רציתי.
כשעברנו מחנות לחנות אני רק רציתי שנחזור הביתה כמה שיותר
מהר.

התברר שטעיתי. לא עלי ורדים ולא נעליים.
חברות שלי הלכו בשביל לתת לי זמן להתארגן לערב, אבל כבר ממש לא
רציתי. אז אמרתי להן שלא תודה, ואני לא אצא איתן.
הוא אפילו לא התקשר להגיד מזל טוב.
ואני יושבת ומחכה. החלטתי שההפתעה הגדולה בטח תבוא בערב, טיפשה
שכמותי. עכשיו עשר ורבע, וזו היומולדת שלי, ואני יושבת בבית
ובוהה ביצפאן.

ובדיוק כשאני מרגישה שהדמעות מטפסות להן לאט לאט מהגרון
לעיניים - טלפון.
"היי, מתוקה!" קול מנומנם של החבר שלי נשמע מהצד השני של
הטלפון.
"אני כל כך מצטער שלא עניתי, פשוט נרדמתי".
הממ.
"כמה שיחות שלא נענו ממך!" הוא ממשיך "כל כך רצית לדבר איתי?
איזו חמודה את, יו. אני מת עלייך. רוצה שאני אבוא אלייך?"
איזו מתוק!
אני נמסה. איך אפשר לכעוס.

שלוש בבוקר, ואני לא מצליח לישון. היא שוכבת לידי, כל כך חמה,
כל כך נעימה, כל כך שלי. ואני עומד לאבד אותה. אני יודע שאני
עומד לאבד אותה. אני חייב להפסיק לכעוס, זה פשוט לא בסדר
מצידי. היא הרי לא עשתה שומדבר רע, זה אני, זה רק אני, ואני
חייב לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי. אני שומע אותה נושמת
בשקט, כאילו לא להפריע לי. אולי היא מפחדת כבר.
השכל שלי אומר לעזוב, אבל הלב מחליט לקחת את הפיקוד. אני מתקרב
אליה לאט. היא שוכבת על הצד, אני מלטף אותה בכתף. אני מרגיש
שהיא זזה, היא לא ישנה.
אני עוטף אותה עם היד שלי, מחבק אותה חזק חזק. היא מתחילה
לבכות. אני שונא שהיא בוכה. אני לוחש לה באוזן "אני אוהב אותך,
אני אוהב אותך, די, די לבכות". היא לא מפסיקה, אבל רואים שהיא
מנסה.
אני מסובב אותה על הגב, מלטף לה את השיער. מנשק אותה שוב ושוב
על הלחיים ואז על השפתיים. "אני אוהב אותך" אני לוחש שוב. היא
נרגעת, מחבקת אותי חזרה. "מעכשיו הכל יהיה יותר טוב, נכון?"
היא אומרת בקול חנוק, ומחבקת אותי. אני שם את הראש שלי על החזה
שלה, מרגיש את הלב שלה פועם במהירות. "הרבה יותר טוב, מבטיח"
אני אומר, ואנחנו נרדמים.

הטלפון מצלצל, בפעם המי יודע כמה היום. עוד מזל טוב. מי צריך
את זה בכלל.
"הלו?"
ניתוק. טוב.
שניה עוברת וצלצול בדלת. אני פותחת, ואין אף אחד. טוב, זה טיפה
מפחיד. אני יוצאת החוצה להסתכל. מסתכלת ימינה - כלום. מסתכלת
שמאלה --
המוני בלונים, מסתירים איזו דמות. אני רצה להסתכל, ומאחורי
הבלונים מסתתר לו אסף שלי, שעומד שם ומחייך, מריח כל כך טוב,
עם פרחים ושוקולד ומתנה עטופה בסרט אדום.
"אתה באה איתי לים" הוא אומר, ואני בשמיים, מקפצצת בין
העננים.
הוא לוקח אותי לחוף מבודד, שם נמצאת שמיכה גדולה, נרות, וארוחה
רומנטית. פסטה ברוטב פטריות שהוא בישל בעצמו. לקינוח עוגת
שוקולד.
אנחנו יושבים על החוף, מסתכלים על הים ואז אחד על השני
בעיניים.
הוא נראה כל כך יפה לאור הנרות.
איזה יום הולדת מושלם.





את הניסיון הראשון שלי עם אופטימיות אני מקדישה, באופטימיות
פרועה וחסרת מעצורים, לאורי.
אתה יודע למה.