והאב, קרבו ימים לקיצם,
וישכב, וגופו כה כחוש וחלוש,
מתייסר ללא גבול, במיטת חוליו.

לפתע, קרא לבנו שאותו כה אהב,
קרב את אוזנו אל שפתיו,
וילחש לו דבר-מה, בשארית כוחותיו,
שהלכו ואזלו, מרגע לרגע.

והילד צעיר לימים,
כה עדין, טהור ותמים,
התרגש עמוקות ונסער,
מתאמץ להפנים כל מילה,
עוד לפני שיהיה מאוחר.
ואז, בלי רצון לעצור, להפסיק,
נתן לדמעות לשטוף, להחליק,
על לחייו הענוגות.

יודע היה שהגיעה שעת פרידה,
שיותר לא יראה את אביו האהוב,
שהיה כה חסון, ונוסך בטחון,
ואולי גם הרגיש שמותו, היא מותה של ילדות שחלפה,
ועתה ללא כל הכנה, בלי רצון, ובגיל כה צעיר,
יהפכו מנהיגות, אחריות ובדידות,
לשגרת חיים מעיקה למכביר.

ויתחוב האב לתוך שמיכתו את ידו הרועדת,
ויוציא קופסה קטנה, מיוחדת,
ומסרה לילדו, חמדתו, למשמרת.

וידום.

ובלילה ההוא,
בעודו בוכה, מתיפח,
הופיע בחלומו המלאך.

מלאך הגורל הנני בן יקר.
נגעו לליבי צערך וכאבך.
לא יכולתי לשקוט בראותי מה גדולה בדידותך,
בשמעי משמים בכי זך, חרישי,
לא מצאתי מנוח לנשמתי,
והופעתי הלילה לבשר רק טובות.
אל תירא,
לא תהיה לבדך ילד מרגליות.
את האב האהוב לא תוכל שוב לראות,
ולעיתים יהיה זה קשה עד מאד,
אך אתה איש צעיר עוד תוביל עולמות,
ולקרבתך יערגו המוני לבבות,
מלכים, רוזנים ואחד האדם,
שלהם תשמש כסלע איתן.

וימוג.

ולא שכח הילד את ביקור המלאך,
אך ראה בו תמיד דבר מגוחך.
הן חפשתי עידוד לנפשי שנתיתמה,
ששמח את ליבי באותו לילה נורא.
לא אוכל לבסס את חיי על חלום
ובהגיע יומי יתברר,
ההיה מציאות או דמיון.

ומת.

ובמותו התיצב בפני אלוהיו.

וישאל אלוהים, בן אהוב, בן יקר,
קבלת מאבא קופסה למשמר,
שאותה לא הפקרת לרגע קצר,
ובכל טלטלות החיים,
לא הססת אף פעם,
גם כשנראה היה שיש טעם,
וגם ברגעים של פיתוי כה גדול,
למסור ולשכוח את קופסת המסתור.

מה פשרה, מה סודה,
זאת רציתי לדעת,
נא הגד לי ילדי,
כה סקרן אנוכי.

מה מוזר אלוהי הנסתר,
שרצית לדעת את זה הדבר,
עולמך שבראת פרוש כמפה,
ואותה הקופסה, הן ידעת סודה.
ואולי רצונך שאצעק זאת בקול,
שישמע וילמד העולם הגדול.

ויאמר אלוהים זה נכון רק חלקית,
עולמנו, ביתנו, זורם עצמאית,
אני בו יצרתי תנאים-מסגרות,
והצעתי לכם הנחיות ומצוות.
אך את זכות הבחירה השארתי לכם,
להשחית או לבנות, להרוס או לקדם,
וככה פועם בי ריגוש כה גדול,
לחפש ולמצוא מי הגיע לאור,
מי בונה, מי מצמיח, מי מקדם כל אדם,
ומקרבו צעד צעד לבורא-העולם.

וההלך, נשם עמוקות, נאנח,
ויפתח את פיו, ויאמר את דבריו.

החרות, אלוהי, החרות,

היא פשרה של אותה הקופסה,
בלעדיה חיים לא חיים,
ובחירה לא בחירה.
הן כעבד יוחלט כל דבר בשבילי,
וחיי לא יהיו עוד חיים משלי,
איך אלמד מה אמת, מה זיוף, מה טפל, מה נחשב,
מהו טעם החיים בעולם כה מורכב,
לא אוכל כך ליצור, לא אוכל לחדש,
כה רחוק אהיה משהנך מבקש.

החרות היא תחושה שקשה להגדיר,
היא לובשת פושטת צורה למכביר,
אך עולה זכרון על חבר, איש יקר,
לו סיעה לנתץ את דפוסי- העבר,
ולצעוד מחדש לעולם המחר.

איש רגיש, איש אמת,
בחיים הוא בחר,
עת זקף- קומתו ועזב,
בסובלו ללא גבול מאשתו שאהב,
אך בעת היותו בתחתית התהום,
שם בלבול משבש כל טיפת הגיון,
שם כזב מנצנץ וזוהר בכל אור,
ובלב התחושה, שהנה מגדלור,
התבלבל ונלחם על אוצר וזהב,
הגינות, בטחון, הוא חפש שם לשווא,
מן הצד אז נראה, כי איבד את חייו.

ואני, בזכותה של אותה צוואה,
האצלתי דרכי ברכות תקיפה.
ויודע הנך מה קרה לברנש,
הוא מאז מעופף ונרגש,
זאת דרכי, כך ניסיתי מספר פעמים,
כך הרגשתי פשרה של קרבה לאלוהים.
כך נתתי ממני למען חיים.

ומדוע קופסה מסמלת חרות,
שמקומה הטבעי הוא בתוך אישיות,
מה מוזר הדבר, כה קשה להבין,
להחזיק כך בחפץ לכל החיים.

זאת אלוהי אינני יכול לגלות,
זהו סוד משפחתי שנמשך כבר דורות,
ויוכל כל אדם לפרש אם ירצה,
מה בחרה לה חרות, מן מסלול שכזה.

והאל אז פרץ בבכי גדול,
ויאמר הן אני כל יכול,
ולפתע מופיע אדם כה נפלא,
ללמדני הצליח שיש עוד תקווה.
ויזכור את אברם שדהר אז לסדום,
צדיק הוא חיפש, כדי למנוע אסון,
ויזכור את עבדו יעקב הגיבור,
שגבר על מלאך והראה לו האור.
ורבים אחרים אז חלפו מול עיניו,
בזכותם כך יאמר,
העולם לא נחרב.