את ידידי האוקסלי פגשתי לראשונה במקרה, בשעה שיצא
מרכב החלל שלו, בלוית בתו הצעירה.                    
- "איזו בחורה יפה!" אמרתי לו, והוספתי: "מאיפה השגת  
אותה, יא חרמן שכמוך?"                                
- "היא בתי, יא טיפש שכמוך. ואולי תעזור לי לסחוב איזו
מזוודה או שתיים?"  - "לאן, אדוני?"  - "לחוף המערבי".
-  "איפה בחוף המערבי?"  - "יאללה זוז כבר ותפסיק לשאול
שאלות מטופשות. לא חשוב איפה, העיקר מקום פתוח עם חולות
ושמש, והמון ים ושמים".                              
  הבאתי אותו לאשקלון, כמובן. שיכנתי אותו בדירת    
עמידר שהיתה שייכת לחמותו של אחיה של גיסתי, מה שהיה  
בסדר מבחינתה. מבחינת גיסתי, זאת אומרת.              
  לא נסענו ברכב החלל -- מסורבל להחריד בכבישי הארץ
הקטנה שלנו -- אלא הוריתי לו להשאירו במגרש החניה, לא  
לפני שסייעתי לו לרסק לו את הצבע והצורה החיצונית --  
"לשם הסוואה נגד גנבים", הסברתי לו. כשסיימנו נראה הרכב
כגרוטאה מושלמת.                                      
  נסענו כאמור בפורד-קורטינה הישנה והטובה שלי.    
העברתי אותו הדרכה מפורטת כיצד להגיע לראש התור בתחנת  
האוטובוס בלי להידחף, מה קונים במכולת ומה קונים בסופר-
מרקט ומה אצל הירקן, והסברתי לו שאצלנו אין חלבן --    
בפעמים הקודמות הוא נחת איפה שיש. הוא מצא עבודה במכון
וייצמן. (מה שאוקסלים יודעים על פיזיקת ארבע-ממדים יכול
למלא אלפיים אנציקלופדיות של חמישים אלף כרכים).      

  לאחר כחודש ימים של היכרות איתו, (והיכרות עוד    
יותר הדוקה עם תיריקי, בתו), התגלגלה שיחתנו לרכב-החלל
עצמו. "אולי כדאי שניגש לבדוק אם הוא עדיין שם", הצעתי
לו.                                                  
  נסענו בפיאט ששכר ידידי,  (ששמו, כך נודע לי      
בינתיים, הוא בעצם לא אוקסלי, כפי שהבנתי קודם בטעות,  
אלא דווקא בנסון פטלו$ון גורנדלי), ומצאנו את          
ה"אורניטון חמש-אוקטבות סופרן" כפי שהנחנו אותו, וכל  
אביזריו שלמים.  ניערנו מעליו את שיירי החלודה        
המלאכותית והצבע המרוסק והאבק והבוץ, ובנסון הטוב הזמין
אותי להצטרף אליו לביקור קצר אצל ניקוצ'רטו השאבזי,    
בבילאטריקס הסמוכה.                                  
  מאחר שהאוקסלים סובלים מבעת-מרחבים בחלל החופשי    
נותרו חלונות האורניטון סגורים, ולא נותר לי אלא      
להתבונן בבנסון עצמו בשעת נהיגתו. תיריקי יצאה בלווית  
דיארה אחרת שפגשה בשדה התעופה קנדי, לביקור אצל סבתה  
מצד אמה, ולטיול ממושך בן שבוע באירופה (אצל דיארות "שבוע"
הינו פרק זמן כל-שהוא בין  חמישה ימים לחמישים יום). מאחר
וחמש-אוקטבות-סופרנים מצויידים ביחידת ג'פרסון-נורטון תקנית
לחישובי ווקטורים ותאוצות וכיוצ"ב, גיליתי עד מהרה שזה לא צריך
להיות    
מסובך במיוחד.                                        

  המתנתי עד אשר צלילי ה"פטלו$ון!" "איזה אורח!"  
סיימו להישמע מכל נקודות ההדהוד בביתו של ניקו, ומלמלתי
משהו אודות מגיני היו-ווי של משקפיי שנותרו באורניטון;  
המארח חייך חיוך של הבנה, בנסון -- חיוך של מבוכה,    
ויצאתי. (אנושיים רגישים לקרינת אולטרה-ווי יותר מגזעים
אחרים).  השניים שקעו בשיחה לבבית שרק צמד אוקסלי-שאבזי
מסוגל לה, וללא ספק לא היו מבחינים כלל בהיעדרי לולא  
הפסיקה את שיחתם יחידת-האזעקה האישית שעונד ידידי מר  
גורנדלי על אצבעו האמצעית, וסירבה להשתתק לאחר שלש    
נסיונות-נפל. שלש לחיצות על הטבעת אמורות להשתיקה      
טוטאלית, ושום דבר פחות-ערך מאשר היעלמות רכב-החלל מן  
המרחב התלת-ממדי הנוכחי אינו מסוגל לעוררה מתרדמתה; מכך
הסיק מר גורנדלי -- האוקסלים ניחנו בכושר-היקש דייקני  
להחריד -- כי אכן חלף הלך לו האורניטון הפרטי שלו ולא  
ישוב אליו במהרה.                                    
  בעודו מוגיע את מוחו בשאלה מי היה מסוגל לביצוע כה
מזהיר (השאבזים אינם מסוגלים לנהוג במשהו יותר מסובך  
ממעלית-נוסעים אוטומטית), נדלקה נורית החירום של הטבעת,
לאות כי נקלע הרכב היקר לו מכל לאיזו שואה בין-יקומית  
קטסטרופאלית והלך לו בדרך כל פלטינום-אלחלד.          
  אותה שעה מצוי הייתי ברתמת-המפלט לשעת חירום,    
בחלל-n כלשהו בין עזאזל לאי-שם, מקלל את היום, השעה,  
הדקה והשניה (16.10.2090/14:29:52.6, למען הדיוק),  
שבה עלה רעיון חטיפת רכב-החלל על תודעתי. משדר-המצוקה  
הצמוד לפרק-ידי השמאלית המשיך לאותת לכל מי שעובר      
בסביבה, וזה כולל קרניים קוסמיות, פוטונים תועים, וגלי
דלתא-ווי פסיכו-מגנטיים, כולם מסוג היצורים התת-      
אטומיים. הם נופפו לי לשלום והמשיכו בדרכם האקראית,    
מותירים אותי ממתין לגורלי בסביבה שכוחת-אל זו.        
  הרתמה שלי היתה מצויידת בדי אוויר, מזון מרוכז    
ומים לשבוע ימים, ובמנוע סילון עם כמות דלק ל-4000 ק"מ.
יעזור לי נורא הרבה בחלל-n.                          
  מה שהציל אותי בסופו של דבר היה, כמובן, חוק      
המשיכה המתוקן של ג'פרסון-ניוטון, הקובע כי גוף הנמצא  
בנפילה חופשית מחלטת (כלומר, אני) יפול בסופו של דבר  
לכיוון המסה הגדולה והקרובה ביותר. (כלומר: יקום מספר  
5ר 17# מערבי. יופי חי!) וכך מצאתי את עצמי, כעבור    
ארבע-עשרה שעות, חמש-עשרה דקות ושש-וחצי שניות של      
היסחפות כללית, בקרבת נתיב-חלל אי-שם בין סוליקראו    
לכוכב השוגונים, וחללית-צי של השוגונים לקחה אותי בשבי.
  לא אאריך בתיאור תנאי החיים בשבי, ורק אציין כי        
השוגונים ביקום ההוא לא שמעו מעולם על אמנת ג'נבה (לא  
מפתיע במיוחד) או על חוזה נאסא-איקימפקא 2102 (דווקא  
מאד מפתיע; איקימפקא בקשרים עם כל איפה שלא חלמת עליו).

  רזה בשנים-עשר-ורבע קילוגרמים וחכם ב-2 יחידות IQ,
שוחררתי לבסוף, אחרי שהשלמתי את מכסת עבודת-הפרך שהטילו
עלי שוביי -- שנים-עשר שנים סובייקטיוויות, שנמשכו    
כארבעים שעות פלוס בזמן אמיתי. עברתי לאחר שחרורי לגור
אצל יוסי, בן-דודי-בריבוע, באיזו התנחלות קטנטונת במטה
בנימין, בזמן שבנאסא עוד ניסו למצוא אותי ולהעמידני    
לדין על הטסת רכב-חלל ללא רשיון (שלש שנים בפועל ושנים-
עשר על תנאי). הם התייאשו לבסוף; היו להם דברים חשובים
יותר, כמו איתור וסתימת נתיב-המבריחים מהטבעות למאדים  
דרך 3-L וחוזר חלילה, ולכידת דייז העליז מפורט-פואד,  
שהקים הרמון בלתי חוקי בכוכב-הלכת נאסר-א-דין. אני    
חזרתי לעיסוקי הקודמים, ולא הייתי נזכר בפרשייה הנשכחת
הזו לולא פגשתי שוב את ידידי האוקסלי, ועל כך (אולי)  
בסיפור הבא.