אתמול, אחרי שהסתיים לי בחיים סיפור מהסרטים, הלכתי עם עוד כמה
חברים לראות את הפריחה על הגבעות ליד הקיבוץ. אני חיה שם כבר
שנה וחצי ולא ידעתי ש"יש מקום אחר יפה יותר קרוב לכאן" ואז
התחלתי לשאול עצמי למה? כל הסרט הזה, בשביל מה הוא היה? ואז,
אולי כדי להצדיק את הימים האחרונים, הגעתי לכמה מסקנות.
אם יש משהו שלמדתי אתמול זה שכל בן אדם על פני כדור הארץ באמת
נמצא כאן בשבילי. תמיד חשבתי על זה אבל זה נראה כאילו זאת
המחשבה הכי אגוצנטרית בעולם, לכן ירדתי מזה בכל פעם מחדש מהר
מאוד. אבל עכשיו, אחרי אתמול, התחלתי לחשוב שאולי בעצם רוצים
שנחשוב ככה, שזו המחשבה הכי אגוצנטרית בעולם ונרד מזה, כי אחרת
איך יכולנו לחיות עם כולם היו חיים במחשבה שכל האנשים על פני
כדור הארץ נמצאים כאן בשבילו?
אז בעצם אני חושבת שכן היינו מוצאים את הדרך אבל לא נראה לי
שיהיה אומץ למישהו לחיות הרבה זמן עם המחשבה הזו.
אבל איך מגיעים למחשבה הזו בכלל?
אז ככה, יש שאומרים שמי שהחיים שלו קשים עכשיו זה בגלל משהו
שקרה בגלגול הקודם. נכון שאנשים לא יבקשו הסברים מהגלגול הקודם
לגבי החיים הקלים שהם חווים עכשיו, אבל נו טוב, מי לא אוהב
להתלונן? בכל אופן, יש גם הנחה שאם אנחנו סובלים עכשיו אנחנו
כנראה נקבל את הגמול בעולם הבא. משתי הנחות אלה, על ידי לוגיקה
פשוטה הגעתי לכמה מסקנות:
הראשונה היא שאם אנשים סובלים ממני עכשיו והם יקבלו גמול בעולם
הבא אז כנראה שהסיבה בגללה הם סובלים ממני עכשיו אינה תלויה
בהם, כלומר משהו גרם להם לבוא דווקא אליי, ומכאן הנחתי שהם
סובלים ממני על מנת ללמד אותי משהו.
המסקנה השנייה היא שאולי גם אני כאן כדי ללמד אותם, כי אחרי
הכל גם לפעמים אני זו שסובלת מהם, לכן הנחתי שאנו כאן כדי ללמד
אחד את השני.
אני מניחה שאדם יכיר מספר של אנשים לפי הדברים שיש לו ללמוד
מהם, אך ברור שכל העניין אינו במודע רוב הזמן, אלא אם נפנה
לאיש מקצוע על מנת לקבל ידע מסויים, אך לרוב אנחנו בכלל לא
שמים לב למה שאנשים אחרים מלמדים אותנו, ויכול להיות שאם היינו
עושים זאת ורואים מה אנחנו מקבלים מכל אחד אז: או שהיו לנו
פחות חברים מפני שכל אחד נותן לנו משהו מסויים ולא היינו
לוקחים את מה שאנחנו לא צריכים (אם בכלל אפשר להגיע לכך שנחליט
לעצמנו מה אנחנו צריכים ומה לא, כי בינתיים מי שמחליט זה העולם
ולא אנחנו), מצד שני יכול להיות שהיו לנו הרבה חברים אבל כל
חברות שכזו היתה מאוד קצרה, ברגע שנלמד משהו, נטמיע אותו בנו
ונמשיך הלאה- פשוט כך אסימילציה ואקומודציה, זה מחזיר אותי
למחשבה שבעצם בכל יום אנחנו מישהו קצת שונה מזה שהיינו אתמול,
כי בכל יום מתחדש בנו משהו. ובכל זאת המשהו הזה לא יתחדש אם לא
נהיה באינטרקציה עם אנשים אחרים שמטרת היותם ליידנו היא ללמד
אותנו ואנחנו ללמד אותם.
הכל בולשיט ואמרו את זה כבר הרבה לפניי אבל אני רק עכשיו, אחרי
אתמול, הבנתי את זה- אנחנו בעצם תלויים באינטרקציה שלנו עם
הסביבה, היא זו שקובעת איזה בן אדם אנחנו נהיה ואנחנו אלה
שקובעים עם איזו סביבה אנחנו רוצים לבוא במגע.
עכשיו כשאני יודעת שכל העולם פה סביבי הוא בעצם רק בשבילי, אני
מבינה גם שאני פה רק בשבילו. ומי שלא רוצה יכול פשוט ללכת
(למרות שגם מזה אפשר ללמוד).
אם תשימו לב למה שקורה סביבכם, תיראו שאני צודקת, תנו לעולם
ללמד אותכם ותעזרו לו ללמוד, כי האנשים סביבכם צריכים אותכם
בדיוק כפי שאתם צריכים אותם ואפילו יותר, גם אם זה לא נראה ככה
וגם אם נראה לכם שאתם אלה שמקבלים מהם יותר ממה שהם מקבלים
מכם,
לכל דבר יש סיבה. תהנו מהחיים כי אני כבר לא.