הנה אני שוב מוצא את עצמי באיזה מסיבה שכזאתי, הפעם ברמת-גן,
חבורה של ילדים בכיתה י"ב מנגנים פה ג'אז, דווקא לא רע. אני
יושב לי באחת הספות הפינתיות, שוב מסטול מהתחת, מסטול
מהתחת?!?, מה זה הביטוי המגוחך הזה, מסטול... מהתחת... קשה לי
להאמין שאני משתמש בביטוים מגוחכים כאלה.
פתאום מתיישבת לידי ילדה עם שיער חום מסולסל, נראית לא רע
יחסית לשאר הבנות במסיבה, אנחנו מתחילים לדבר, אני מספר לה על
עצמי, על איך שאני מכיר את אורן, החבר שאיתו באתי למסיבה, היא
מספרת לי על עצמה, אני מסטול, היא שיכורה, היא אומרת שלום, אני
שומע אוםאוםאום, זה מסתדר לי לא רע עם המוסיקה, אני אומר לה-
"קוראים לי רועי...", היא צוחקת, היא כנראה לא שמעה אותי, אני
צוחק בחזרה. אני חושב לעצמי, להתחיל איתה רציני, לקחת אותה
לחדר של אלון, להשכיב אותה, אני בטוח יכול להשכיב אותה,
הפריקיות האלה מזדיינות לאללה. "אני קמה להביא בירה", קראתי את
שפתיה, "תמצצי לי", היא לא קראה את השפתיים שלי. אני ממשיך
לשבת על הספה מסתכל על הילד הרוסי שמנגן בסקסופון, מסתכל על
התופים, מסתכל על הקיר שממול, מסתכל על שירלי, היא מביאה לנו
בירה, עוקב אחריה במבטי, מפשיט אותה במבטי וכל הזמן אני חושב
אם כדי לי להשכיב אותה או לא. לפני שנה בחיים לא הייתי מסתכל
על אחת כזאתי, אך לנוכח התקופה היבשה, אני שוקל את הדברים טיפה
אחרת, לבסוף, אני מחליט לחכות שהיא תתחיל איתי ואם כן אז אני
אזיין אותה, ואם היא לא תתחיל איתי אז לא נורא, לא כזה
סיפור,הפשטות שבמשפט הזה נשמעת כמעט ולא ריאליסטית. בינתיים
שירלי מתקרבת לעבר המזרונים שממול לספות, היא מתכופפת להרים את
התיק שלה, בטח להוציא סיגריות ואיך שהיא מתכופפת מכנסי הבגי
שלה מחליקים קצת למטה ואפשר לראות את החריץ של התחת שלה, אני
לא יכול להפסיק לבהות בחריץ שלה, וכנראה גם כל מי שישוב בספות,
איך היא מעיזה להראות את החריץ של התחת המעוות שלה, הרסה לי את
כל הערב, אני נגעל, קורא לאורן ולגיא ויוצא איתם למרפסת.

"יוצאים לדפוק כורדים הא?" לוחש לי אורן באוזן, "בוא החוצה.."
אני אומר לו בחזרה. אני מתאר לעצמי שכל אדם חדש שפוגש אותי ואת
אורן חושב שאנחנו שני מטומטמים, אני יכול להבין את זה, כל
השיחות שלנו מורכבות מ- "בדיחות פרטיות" כאלה ומילים וביטוים
שהמצאנו לכל-מיני דברים. "תעביר לי את הבאנג כבר!" גיא אומר לי
בחוסר סבלנות, "נו... אז אתה הולך לזיין את שירלי היום?", אורן
שואל אותי פתאום, "לא נראה לי, לא בא לי כל-כך..." אני עונה לו
בחוסר רצון. אני מעדיף לשבת לי על הכיסא גינה המלוכלך הזה,
להסתכל על ההשתקפות של האורות האדומים הירוקים על הדשא הלח
ולהקשיב למוסיקה שעדיין מתנגנת לי בראש. "למה לא, מה יש לך?
היא בטוח רוצה" שואל בחוסר סבלנות, כאילו יש לי זין להתחיל
להסביר לו שהיא התכופפה וראיתי לה את החריץ של התחת, עם הגוף
הלא פרופורציונלי שלה, ואז הוא יגיד לי שאני אידיוט שאני נגעל
מהדברים האלה, ואז גיא, שכרגע עסוק בפתיחת הסתימה בראש של
הבאנג, היה אומר לאורן שיסדר לו אותה ואז אורן היה אומר לו
משהו כמו : " מה אני נראה לך?, תכיר אותה לבד!" כי אורן ידע
שאם הוא יכיר בינהם אז שירלי תאמר לו משהו כמו: "מה אתה מסדר
לי את המכוער הזה?" ואז גיא שיודע שאורן לא רוצה להכיר בינהם
כי הוא לא רוצה להסתבך עם שירלי, היה אומר לו משהו כמו: "לא
צריך!, אני אכיר לבד!" כדי להראות לנו שיש לו ביטחון עצמי
כמובן, אבל הוא לא היה מתחיל איתה אף-פעם, כי גיא יודע שהוא
מכוער. אז כדי למנוע את התרחיש הזה שבסופו של דבר היה פוגע
בגיא, אני פשוט מניד את הראש שלי, בצורה של כן - כן. זה בסדר
לענות ככה, אפילו שהוא מחכה לתשובה קצת יותר עסיסית, אחרי הכל,
אני מסטול!. "יא-אללה רועי איזה חרא הקיסוס שלך" אומר לי גיא
פתאום, ואז אני מתעצבן, אם החרא הזה היה יודע מה עשיתי בשבילו
הרגע, הוא לא היה מדבר ככה, כוס אימא שלו!, אני לא עונה לו
ועושה לו סימן עם הגבות של "זה מה יש...". " יאללה בואו ניכנס
פנימה, מתחיל להיות פה קר לאללה..."


המסיבה בעיצומה, כולם רוקדים לצלילי הג'אז, ג'אז, ג'אאאאז
בייבי ג'אז... רק לשמוע את המילה הזאת מתגלגלת על שפתיי מעלה
בי חיוך, לפעמים כשאני יושב באיזה פאב שמנגנים בו ג'אז, אני
מרים את הראש למעלה, כאילו אני מסתכל לאלוהים ואז אני אומר
לעצמי " תעריך ", לפני כמה שניים החלטתי שכל פעם שאני נהנה,
שכל פעם שאני רואה, עושה, שומע, משהו מדהים, ואפילו אם הוא לא
מדהים, אני עושה לעצמי מעיין פסק זמן, פסק זמן שבו אני עוצר
הכל, מסתכל למעלה ואומר לעצמי " תעריך ", "תעריך", כך לאחר מכן
שאני אחזור הביתה ואני אהיה שוב לבד, אני אזכר באותו רגע,באותה
שניה שבה אמרתי לעצמי "תעריך", איזה כיף היה וכמה נהניתי.
אני מתיישב בספה שלי ופתאום דמות א' מסתכלת עלי ואומרת לי "זמן
זה כסף", אני מסתכל עלייה בתמיהה ופתאום צצה דמות ב' ואומרת לי
"בוא נגיד פשוט שכסף זה זמן", אני מהנהן להם עם הראש, דמות א'
ודמות ב' צוחקות, "על מה בדיוק אתם מדברים?" אני שואל אותם,
"אתה תדע בקרוב, בקרוב מאוד" אומרת אחת הדמויות, "בוא נגיד שאם
משהו יקרה, אז תדע שזה אנחנו" אומרת הדמות השנייה, "אתם
מתכוונים להשחית משהו, מעשה ונדאליזים? " אני שואל בהתבדחות,
הדמויות מתייעצות רגע עם לשתף אותי במזימותיהם, "אנחנו
מתכוונים להרוס את כל האנטנות הסלולריות בגוש-דן", אומרת דמות
א' "למה?, על מה אתם מדברים", אני שואל, "היום, הם עדיין לא
יודעים מה ההשלכות של האנטנות האלה, אבל בעוד כמה שנים הם ידעו
ואז זה יהיה מאוחר מידי" טענה דמות א', "הם כבר יודעים מה זה
יעשה, הם פשוט לא מפרסמים את זה כדי שזה לא יפגע בחברות
הסלולריות שעושות עלינו בוכטות" הוסיפה דמות ב' "אתה מכיר את
חוות הסוסים לדי מושב כלניות?", אני מניד ראשי בשלילה, " לא
משנה, בכל מקרה, הקימו אנטנה ממש ליד חוות הסוסים, אנחנו
מתכוונים להוריד את האנטנה ולרסס- סרטן לסוסים-- " אמרה לי
דמות א', " -סרטן לסוסים-, זה שלגר היסטרי" אמרה דמות ב' לדמות
א' בהערצה. "ואיך בדיוק אתם מתכוונים לעשות את זה?" שאלתי את
הדמויות, " עם מסור..." אמרו לי הדמויות. טוב, עם מסור, עם
מסור?!?, לא אחרת מאשר מסור הם אמרו לי... "כמו שאמרנו זמן זה
כסף...", צחקקו שוב הדמויות. אני לא מבין, למה כולם פה כאלה
דפוקים? אפילו יותר חשוב, למה אני לפעמים כזה דפוק?. המוסיקה
מתנגנת, אני משנן בשפתיי את המילה- ג'אז, יותר לאט, ג'אאז,
ג'אאאאז, ואז משהו גורם לי לומר, ג'אז בייבי, ג'אז.