אהבתי לשמוע את רעשם של העלים היבשים מתבקעים בקול נפץ קטן תחת
רגלי הגסות. לא פלא שאהבתי כל כך ללכת לביתו של סבא, כל השדרה
המובילה אל ביתו הישן הייתה מלאה בעצים ערומים שהפשיטה השלכת,
והמדרכה התמלאה בכתמים של ירוק, חום וכתום שהיו כל כך פריכים
וכאילו התחננו להתפקע תחת מגפיי הקטנים.

אחרי ההלוויה, הלכתי לגן שליד הבית של סבא.
הגן היה שומם מאנשים אך סבא פעם אמר לי שהגן הזה מלא עד אפס
מקום. "זהו גן הזיכרונות" אמר. " בגן הזה הכרתי את סבתא שלך
אחרי המלחמה, ובגן הזה גם הצעתי לה נישואין. בגן הזה טיילתי עם
אמא שלך כשהייתה קטנה ובגן הזה הייתי נפגש עם חברי הטובים
והיינו משחקים קלפים..." וכך המשיך סבא לספר עוד ועוד על הגן.
מאז חלף זמן רב, וסבא מעולם לא הסביר לי מדוע הגן נקרא גן
הזיכרונות, אך עכשיו אני חושב שאני מבין. אני חושב, אני לא
בטוח, אבל אולי הגן פשוט אוגר זיכרונות של אנשים מאוד מיוחדים,
כמו סבא שלי, וכשאין כבר יותר מקום לזיכרונות הוא פשוט שולח
אותו למקום אחר, בו יש אינסוף מקום לזיכרונות.

לא הייתי בטוח שהבנתי, אז שאלתי את אמא.
היא הביטה בי בעיניים דומעות וחייכה חיוך יבש ומלא געגועים.
"ילד חכם שלי", אמרה, ולטפה את ראשי הפרוע. "אנשים באים
והולכים, ומשאירים לנו רק זיכרונות. אלו החיים". הנהנתי
בראשי.

אחרי ביה"ס חזרתי לגן. התיישבתי על ספסל הזיכרונות שבו הציע
סבא לסבתא נישואין,
התנדנדתי קצת בנדנדה של אמא, וניגשתי לעץ שעליו אני וסבא היינו
משחקים "טרזן".

"תביא לי את כל הזיכרונות של סבא!" דרשתי מהעץ.
העץ חייך אלי והניע את שפתיו אך לא נשמע שום קול פרט לאוושת
העלים היבשים שהסתחררו ברוח הסתווית.

עד היום אני לא כל כך יודע אם הבנתי, אבל כל שנה אחרי האזכרה
אני חוזר לגן הזיכרונות. מנסה לאגור כמה זיכרונות משלי.