יש לו צהבת! אני בהלם! לי אין סחוס ולברכו יש צהבת! -

כבר חודשיים וחצי אנחנו כאן, תשע בנגע"ות שרק התגייסו ועדיין
לא עיכלו את המעבר החד הזה שבין הקיבוץ לצבא.
כבר ביום הראשון שלי בצבא, עוד בבקו"ם, הגעתי למסקנה שמקומי
איננו כאן, אך מהר מאוד הבנתי שזה כלל וכלל לא נתון לשיקולי.
"יכול להיות שאתה מוותר לעצמך?!" המשפט הזה הופנה לעברי שוב
ושוב במהלך הטירונות. בפעם הראשונה שהסמל אמר לי את זה היינו
באמצע מסע.
-"יכול להיות הסמל..." עניתי מתוך ערפול חושים ועייפות מצטברת.
מיד התעשתי ואמרתי לעצמי "אידיוט! זו הייתה שאלה רטורית!"
ועצמי ענה לי "מה הוא רוצה? הוא שאל שאלה, אז עניתי."
בעודי עסוק בהתלבטות הזו, ביני ובין עצמי, ראיתי את פניו של
הסמל מאדימות ואת הורידים במצחו זועקים להתפקע. הוא צעק וצרח.
אך אני הייתי עסוק בוויכוח שהתנהל בתוך ראשי, כך שלא ממש
הקשבתי לגיבוב המילולי שסמל ירק מפיו.
אבא פעם אמר לי, "כשאתה צועק שומעים אותך, כשאתה מדבר מקשיבים
לך."
-וואלה, צדק הזקן.

"יש לי צהבת." כך ברכו פתח את הבוקר שלנו בנסיעה, בדרך לבסיס,
ביום ראשון כשחזרנו מהבית.
"אתה בטוח?" שאלתי.
"כן. קיבלתי מכתב שבוע אחרי שתרמנו דם."
בדיוק באותו היום קיבלתי את הדיאגנוזה של הרופא המומחה שבדק את
הברכיים שלי. מסתבר, כך נרשם בדו"ח, שאני סובל מ-סי.אם.פי.
שפירושו, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים טכניים ורפואיים, שהסחוס
בברך שלי נשחק. הולך ונעלם.
"מה שחיקת סחוס, וייצמן, תפסיק לזיין לי את השכל. יכול להיות
שאתה פשוט מוותר לעצמך?!" הייתה תגובתו של המ"כ שלי. ניסיונו
המר של העבר, והמרפקים הדואבים מ"מצב שתיים" כבר אימנו אותי
שלא לענות.
כעבור כמה ימים הורידו לברכו פרופיל והוא יצא מהפלוגה.
התגעגעתי אליו. ברכו היה אחד האנשים שלא "וויתרו לעצמם".
התגעגעתי לנגינה שלנו ביחד בגיטרה על הדשא, מול המגורים שלנו
בקיבוץ. התגעגעתי לשיחות שלנו על סקס ודת וכל דבר בעולם בערך.

גם אותי הוציאו מהפלוגה בסופו של דבר, אחרי המון שבתות שחטפתי
והמון "וויתורים עצמיים". ויתרתי לעצמי במסעות, ויתרתי לעצמי
במדסי"ם, וויתרתי לעצמי בשפצורי"ם.
האמת?, באמת שניסיתי שלא לוותר לעצמי, אבל פעם אחת, כשתפסתי את
עצמי אחרי וויתור עצמי במטווחים, הגעתי למסקנה שאני כנראה
"ותרן עצמי כרוני".

מיד לאחר שחרורי מצה"ל פתחתי משרד ל-"ויתורים עצמיים". עזרתי
לחיילים שוויתרו לעצמם, כמוני, להשלים עם גורלם. עזרתי
למקגייוור לשפצ"ר כמו שצריך, לימדתי את רמבו שלא צריך לפגוע
"בול" במטווחים כל הזמן, ואפילו עזרתי פעם לאייל פלד כשוויתר
לעצמו באמצע ניווט מפרך ברחוב אלנבי בת"א.

יום אחד פגשתי את הסמל שלי מהטירונות באיזה פגש גרעינים שנערך
במה שפעם היה קרוי סוריה, והיום, אחרי שהסורים "וויתרו
לעצמם",המקום קרוי "פארק לאומי ע"ש אסד".
הסמל שלי הלך עם פרוטזה ברגל ימין והשתמש בקביים. "הסמל, זאת
אומרת, אודי!" קראתי לעברו.
-"וייצמן?!, מה קורה אח שלי,הכל טוב?"
-"אצלי?, מצוין. אבל מה קרה לך?!, תאונת דרכים או משהו?"
-"ח... תאונת דרכים. לא. זה התחיל משחיקת סחוס בברך אבל זה
הדרדר והיו צריכים לכרות לי את הברך הימנית."
-"אה..." הנהנתי.
ריחמתי עליו. הסמל הגיבור שלי שכה הערצתי בטירונות נראה לפתע
כל כך קטן וחסר כל אמצעים.
-"העיקר שלא וויתרת לעצמך." אמרתי לו.
העיקר שלא וויתרת לעצמך, חשבתי לעצמי.