"אני הוא גורל.  כמו שזה נראה, אני הוא מה שבסוף אהיה. "

אני כותב כאשר האקדח מונח על המיטה. ללא היסוס ללא ידע , ומי
יודע מי, אנחנו כל כך הרבה, במועט וקטנה הארץ שלנו...עד כמה
היא קטנה.

אישה ועוד אישה, שעה רודפת אחר יממה של חוסר שינה. כאשר אני
כותב את זה האקדח מונח על המיטה, האם את מבינה את הפשר? האם את
רואה תוצאות באופק? האם את מרגישה השלכות ?

אהבה ללא תנאים, חופש ללא חוקים, אימה אין סופית, ויצר
חייתי...האקדח מונח פה לצידי, הוא חבר הכי טוב שלי, וכרגע הוא
רגע אין סופי...הנתונים הם דיי ברורים : האקדח כמה הוא בולט,
אני חסר טעם וריק, ואת...אליך אני כותב.

השעון מצלצל, מחזיר אותי ממרחקים עצומים, הייתי שם ועכשיו אני
פה, וכאשר אני פה משום מה אני חושב רק על שם, אני חוזר על עצמי
במעגליות,  אומר ומסביר דברים לא הגיוניים, והכוונה עקומה גם
ככה, לאן כל זה חותר ?

חדר - סתם עוד חדר, ארבע קירות, לפחות בפעם האחרונה שספרתי.
יש קיר ממולי ויש קיר לצידי אותו אני עדיין רואה;  הקיר האחורי
עדיין שם, אני צריך להאמין שהוא עדיין שם, כי לא בדקתי בשניה
האחרונה. יש גם תקרה כמו הקיר האחורי גם אותה אני לא רואה.
לחדר יש דלת, אחת, שנפתחת על ציר, היא זזה ימינה או שמאלה, לא
יותר לא פחות, לא קדימה לא אחורה, רק לצדדים . חלון אחד אני
רואה הוא ממש לידי, הוא נותן לי אוורור. ידוע לי כי יש עוד
חלון עוד יותר גדול מהחלון הזה, והוא נימצא בקיר שמאחורי... כל
זה בדעתי האחרונה, אלו נתונים, עכשיו ביססתי אותם על הדף
ולעולם ועד יישארו ככה.

הטלוויזיה פתוחה,  המזגן פתוח, המחשב פתוח, המחשבה שלי זורמת
מנסה לכבוש מחשבות אחרות, היא עלולה להתקלקל, היא עלולה להיסחף
הלאה, לעולם יותר גדול, לראש יותר פתוח. אם תבוא עם מחשבה ממין
אחר, אולי יהיו להם ילדים, ואז הם יתרבו, כמו יצורים אפלים
שרוצים לכבוש אחרים למען הישרדות , למען היצר של החיים. רק אז,
הרצון של המחשבה יצא ויראה את פניו האיומות, את הרשע, את
האופל, את החסר ישע, ללא תוכן, רק מחשבה ריקה מרובה באחרות,
שכובשת וניזונה מחלומות של תינוקות, ילדים, ובוגרים.  יצור
גועל ושחור שמתהלך בין צללים, בערבים ובלילות, מחפש אוכל בשביל
ילדיו הקטנים, שיגדלו וידעו כמוהו, פלישה אל אחרים, בשעות לילה
מאוחרות על דף של כותב סיפורים.

הלוך הלכתי, ולסוף הסוף הגעתי. כמה רחוק מלכת אפשר להגיע, אם
כי לסוף בסוף הקיץ לבוא. מוות, חיים, משמעויות...מתגמד כאשר
לוגמים טיפת אלכוהול. קסם סובב וטעם קשה, ראשי נעשה קל יותר
מיותר...שיח קליל עם העוברים הנקלעים לסביבה, לשיחה בעלת
משמעויות של...הלוך הלכתי, ושיר שרתי, על נשים הן יפות ומשקה
יזרום כנחל הזורם במדרונות. לסוף הסוף הגעתי, מצחוק של צחוק
צחקתי, סחור, סחור קיר נושק לקיר, כמה קטן נהייתי, הקיץ לבוא
עולמי, מוות חיים הם לי כידידי, ידידי סמוך על עצמך, זרום איתי
לטיפה הבאה...עוד כוס בבקשה...עוד כוס...ב..ב...ק...ש...ה...

אני  הוא מה שאני אהיה. אף על פי שלא משהו רע או טוב, אם כי
ריח הוא מושך , וצל מותיר ספק.  כלל אינני מבין, מה פשר כל?
האם אני צריך לגשר בין דבר לדבר, לראות תמונה מזווית ישרה, כדי
ליהנות משאר הצבעים. משוואה מאוד מוזרה, הלאו ?  לא מחייב,
הבנה, אם כי יש סבל באי ההנאה, מחר יחשבו כי האתמול עבר אבל לא
כל אתמול עבר מבלי להשאיר שאריות על המחר. אם כי, אתה הוא מה
שאתה לדעתך תהייה, ושינוי הוא לא רע או טוב, לתפיסת פזה אחרת,
אני תמיד, אני הוא מה שאני אהיה.

לצדי יושב גורלי, הוא קטן ונחמד. שעות דיברנו, מה היה מה עכשיו
ומה יהיה לבסוף החליט להרים את אקדחי ולקדוח כמה כדורים
בגופי...מטוב שהשעון עצר את נשימתו לרגע אחד קט. צונח לאט
ולתומי, שוקע בהלם ושוק, האם גורלי בגד בי, האם גנב את נשמתי ?
ארורים כולם, זו אומנות , הרי לכם  יצירה, תראו אותי שוכב
בתוך שלולית אדומה, האיש גדול והתפאורה בוררה, האיש הנכבד שוכב
לו בשלולית חמה, טרי טרי, הצבע תופס לו צורה משלו. גורל חותם
את שמו...באותיות דיו שחורות :

"אני הוא גורל.  כמו שזה נראה, אני הוא מה שבסוף אהיה. "

מוצאי שבת 27.1.02 , לילה טוב לכולם.