קפאתי מקור, חשבתי שהידיים שלי עומדות לנשור, הבטתי אל אור אבל
היא עדיין ישבה עם הבאנג ביד.
כלום לא עניין אותה, לא הקור, לא המשטרות שפיטרלו סביב ולא
העובדה ששתינו היינו בחצאיות קצרות... קצרות מדי.
"נו אור, אני עומדת להפוך לגוש קרח, תראי, האף כבר נוזל לי".
אבל היא המשיכה להביט על הבאנג המובער כשמדי פעם היא עוצרת
להשתעל, ואני נדרכת כקפיץ, בודקת אם איזה שוטר עובר בדיוק
בסביבה.

היינו ליד המועדון, פעם בחודש בערך כמה חבר'ה מ"הצוללת הצהובה"
מארגנים מסיבה.
אני ואור בדר"כ לא נכנסות, מקסימום מחכות לשלוש וחצי שיתחיל
הרוק, גם ככה בשעה כזאת אף-אחד כבר לא שומר על הכניסה.
האמת שכל השוטרים לא ממש מתעניינים בחשיש שיש לאור בנייר, אלא
יותר במחבלים שיכנסו וירססו את כל הילדים.
כבר התרגלנו לאבסורד הזה, הפסקנו לבלות בעיר ולסוע באוטובוסים,
ואני מתארת לעצמי שעד שמחבל לא יתפוצץ בצוללת או באומן  17 גם
לא נפסיק ללכת למסיבות.
אז בינתיים המחבלים נשארו בבית, קר מדי כדי לצאת החוצה,
והשוטרים היו עסוקים בלהפריד שני ילדים שהלכו מכות.
ואנחנו...
אנחנו ישבנו לנו בחניה, רק שתינו.
בעצם- אפשר לומר שהייתי לבד, כי אור רק הדליקה עוד ועוד ראשים
מהגוש החום שהיא קיבלה היום.
האמת שחשיש אף-פעם לא עישנתי, כ"כ רציתי, אבל כמו מטומטמת שוב
התקמצנתי על 20 שקל ובאתי עם האוטו במקום במונית.
אור תמיד שכחה שאני קיימת כשהיא עישנה, זה היה קצת מעליב אבל
לך  תריב עם ילדה חצי מעולפת.
ישבנו שם בערך 20 דקות ועמדנו בכניסה להתחמם קצת.
כמובן שלא הספקתי להפשיר אפילו אצבע כשנגררתי שוב אחרי אור ועם
עוד 3 חברים לעשן.
הם ישבו שם והורידו ראשים, והריח שיגע אותי.
אני חושבת שאנחנו לא באמת מתמכרים להרגשה שהגראס עושה לנו,
אנחנו מתמכרים לריח, אנחנו מתמכרים לסידור החומר הירוק הזה
במבחנה, לרעש שהיא עושה כשמדליקים אותה, ולעשן בפה.
מתמכרים לניסיון הזה להפיל ראש בשכטה אחת בלי להחנק, ועוד אחד,
ועוד אחד...
בגלל זה ביקשתי שיתנו לי, רק טיפה, רק בשביל ההרגשה הזו.
כמובן ששמינית ראש לא השפיעה עלי כלל.
אחרי חצי שעה התייאשתי מהמסיבה, הקור והשיעמום הכניעו אותי
וחזרתי הביתה.
שוב הכניסה הרגילה הזו הביתה, בניסיון נואש לא להעיר את
אמאבא.
ירדתי בשקט לחדר, החלפתי לפיג'מה, שמתי במערכת את הדיסק הכי
שקט שיש, נעלתי את הדלת ו...
עישנתי, עישנתי ועישנתי.
החדר הסריח לחלוטין אחרי 4 ראשים והייתי צריכה לרסס הכל במטהר
אוויר שנמצא אצלי דרך קבע במגירה.
פתחתי את קופסאת העוגיות שאני שומרת לשעת חרום שכזו והתיישבתי
מול הטלוויזיה לנסות למצוא תוכנית בשישי לפנות בוקר.
רוב האנשים לא אוהבים לראות טלוויזיה אחרי שהם מעשנים, אבל אני
דווקא נהניתי מהרביצה חסרת התכלית הזו.
התמונות התחלפו במהירות על המסך מבלי שממש שמתי לב לעלילה,
ואני ישבתי עם חיוך דבילי וענק מרוח על הפרצוף שלי.
התאמצתי להשאיר את העיניים פתוחות אבל הן שרפו, הצבע האדום
שלהן זהר בחשכה ופחדתי שהשכנים עוד יחשבו שנחתה אצלנו חללית
בבית
נכנסתי מתחת לפוך וחשבתי לעצמי שמחר אני אעשן שוב אם יהיה לי
בשעתיים החופשיות בבי"ס, ומתי לעזאזל אח של אור יביא לי את
החמישים גרם שהוא חייב לי

לא, אני לא מכורה, אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה.
אני פשוט לא כל-כך רוצה.