הנחת היסוד החשובה ביותר לכל יוצר היא תמיד שרע לנו.
אנחנו מסתמכים בהוכחות של שגרת החיים שלנו על העובדה שהמצב לא
טוב, שהוא חרא. זו אקסיומה כל כך בסיסית ולכן אומרים שאי אפשר
להוכיח אותה.

מליוני מחשבות, מנגינות ויצירות נובעות ממנה, והיא בזכות
גדולתה גונזת תיאוריות שיקריות של מסטיקים וורוד. לא צריך לקחת
יותר מדי קורסים באוניברסיטה כדי להבין שכל תחום במדעי הרוח
ומדעי החומר נשען כולו על טענה זו. המשפט אומנם לא ניתן להוכחה
אבל הוא אות ומופת לכל מה שבא אחריו. גדול יותר מהמשפט של פרמה
או מחידת הסוכן הנוסע.

זה שתמיד רע לנו גורר אחריו תחומים שלמים של מדע תיאורי כמו גם
מדע מדוייק. ספרי מכוון והדרכה לכתיבה מוצלחת יתחילו ראשית כל,
לפני אוצר מילים ופזמון אפילו, מהנחה זו. יכתיבו אותה, עד
שתהיה שגורה בפיות של כולנו ובתודעה שלנו. רק כך, נוכל, להצליח
במשימת הכתיבה. ככה זה.

רע לנו. אני אתן לכם דוגמא פשוטה לאיך זה מתבטא. כמה יצירות
תחת האפיון אהבה נכזבת יש באתר הזה? לא מעט. אפילו המון. יותר
מדי. אחוז גבוה. סטיות התקן של הסיפורים שקוטלגו כך והם אינם
עצובים אלא מחזקים הוא כל כך קטן, שניתן לקרוא לחלוקת היצירות
הכללית כמתפלגת נורמלית. תשעים אחוזים סביב הממוצע והיתר
מפוזרים בקצוות בריכוזים קטנים.

הרבה דברים מתפלגים נורמלית. והעובדה שאנחנו יודעים מהם
ושבדקנו אותם, מיינו אותם ותיארנו אותם בגרף צפיפויות מעיד על
נכונותה של האקסיומה הראשונית. אם לא היה לנו רע לא היה לנו
צורך באישור הזה בנושאים של משכל וגובה והכנסה. בבקשה לכם.
והמשפט שזה נובע מסקרנות גם הוא נגזר מזה שרע לנו עם איך
שאנחנו עכשיו, אז בלי התחכמויות.

מה שנכון הוא שאנחנו נוטים לשכנע את עצמנו שדווקא הנחת היסוד
הזו היא שקרית ושטוב לנו. זה נחמד, אבל לרוב באמת קשה להשתכנע
זה בלי סמים או כוסיות.

כמובן שיש מקרים קיצונים ומעטים שהטענה נראת כאילו היא לא
תופסת. הכל כמובן למראית עין, אבל גם בקשר לזה אין מה לעשות.
אלו מקרים יוצאים מן הכלל, כמו במבנה הלשוני של שפה סטנדרטית.
אבל זה כל כך מינורי, מה גם שרוב המקרים הללו לא מתקשרים בכלל
ליצירות הפופלריות שכאן. ותשימו לב לזה.

גם בציורים ובתצלומים, כולם נורא רוצים לתפוס את תחשות העצבות
והמועקה, או לשפר את מצב הרוח העגום עם תמונות שקיעה בנאליות
שאף פעם לא נמאסות, כי אנחנו צריכים עוד ועוד של קיטש וטבע
והרמוניה כדי שלעולם לא נשתכנע לגמרי לגמרי שרע לנו, אלא רק
נשען על זה, נדע שיש לנו מזרון ליפול עליו.

ואנחנו כותבים המוני שירי דכאון וסיפורי מוות ופרידה, ויש
מונולוגים חודרי עצמות ומנקבי לבבות על ההיא היפייפיה האדישה
וההוא הבוגד. כי רע לנו. רע לנו רע לנו רע לנו. כרגיל.

מאז ש"פתחנו את העיניים והתוודענו למציאות הקרה" גילינו שהכל
רע. כבר לא עובד עלינו הדביק של הקרנבל של מיכל וגם לא דו
הקיום ברחוב סומסום. נכון? אנחנו גדולים ובוגרים ומודעים
ואנחנו יודעים שרע כאן. אנחנו מחפשים להשען על הנפש התאומה
ולהיות יהירים איתה לנצח. אנחנו חולמים שמישהו יבוא ויוכיח לנו
(בגילנו או בצבא שחוזר הרבה הביתה) שהטענה סותרת את עצמה או
היא נבזית ומרמה וינפץ את תחומי מדע המילים עם נשיקות מטורפות
ותסריטים מיוחדים. ריח של שמפו אנחנו רוצים, קרוב ומבטיח,
מפנק.

אבל תראו כמה יופי של פרוזות יצאו מהטענה הזו. פרדוקסלית או לא
פרדוקסלית; היא הניבה אלפים של בני נוער, ילדים ומבוגרים עם
שלל אנלוגיות ומחברות שירה בכתב צפוף או מרושל. אנחנו היוצרים,
האומנים, המשוררים והסופרים, שיוציאו לאור או ישארו אלמונים,
ושנולדנו רק מהרצון הצמא ומהתשוקה העזה לכתוב עוד ועוד ועוד
ועוד ולשפוך את כל החרא שלנו החוצה. אנחנו רוצים להתבטא, רוצים
להביע את כל הרגשות הסוערים והתשוקות הסמויות.

דרך מילים או מכחולים או פוקוס או פסנתר אנחנו פורקים את כל
הדמעות שהצטברו. כך נולדים גם קהל הקוראים, הצופים והמאזינים,
שמהר מאד נסחפים לעולם שלנו ומבינים גם הם, לפתע ובזכותינו,
שהאקסיומה נכונה ושהכל הכל הכל מסריח, ורע לנו.

זה לופ אינסופי של קוראים וכותבים, או של מנתחים ומייסדים,
שמתחלפים בינהם שוב ושוב. האחד יותר והשני מבקר ומפנים, וחוזר
חלילה. וכל העולם הנפלא הזה נובע כולו מהטענה הבסיסית שרע.
הסיבה להכל נעוצה בו. העולם כולו סובב אותו, כולל אותנו.

רע רע רע. רע לנו נורא. אנחנו בוכים כל הזמן ולבד לנו. ואנחנו
יוצרים.
    עצוב קצת, לא?