הסיפור שאני עומד לספר לכם קרה לפני המון זמן, אבל אני רוצה
שבכל זאת תקשיבו לי טוב, כי במידה רבה הוא נוגע גם לכם, גם
היום, ועשוי אף להציל את חייכם. אם תמצמצו או תפהקו באמצע
הסיפור ותחמיצו חלק ממנו, יהיה זה על אחריותכם האישית בלבד.

הסיפור שלי מתחיל באחד מימי פברואר כשהייתי בן חמש עשרה. אותו
יום היה יום רגיל לחלוטין, קצת מעונן וקריר אבל נורמלי
לחלוטין, ולא היה שום דבר באוויר שרמז שביום הזה עומדים חיי
להשתנות. באותו יום היה תורי להחזיר את אחותי הקטנה הביתה
מהגן. היא ידעה את הדרך לבד, אבל ההורים שלנו התעקשו שאני או
אחי נקח אותה לגן ונחזיר אותה הביתה, כי צריך גם לחצות כמה
כבישים בדרך, ובכל מקרה ילדה קטנה לא יכולה ללכת לבד בעיר.
אחותי הקטנה החזיקה בידי, משתרכת מאחורי באיטיות ומפטפטת כל
מיני שטויות על מה שהיא עשתה היום בגן. הקשבתי לה בחצי אוזן,
ובחצי השני הקשבתי לקולות הרחוב. לפתע שמתי לב להתקהלות של
אנשים על אחת המדרכות, וסקרנותי משכה אותי ללכת ולבדוק מה קרה
שם. תיארתי לעצמי שמתנהל שם מעין משחק הימורים מאולתר, מאלה
שצצים ברחובות כפטריות אחרי הגשם. תמיד אהבתי להתבונן בצעירים
האלה שהזיזו כוסות במהירות על ארגז קרטון הפוך, והפצירו
בעוברים ושבים להמר באיזה מן הכוסות נמצא קלף המלך.
כשהתקרבתי למוקד ההתקהלות ונדחקתי בין האנשים, נזהר שאחותי
הקטנה לא תירמס ברגליהם, ראיתי שהפעם לא מדובר במשחקי הימורים.
היה שם איש מבוגר שישב על כסא מתקפל, ומולו דוכן עם מפה לבנה.
האיש היה נראה קצת מקומט, היה לו חוטם נשרי ושיבה זרקה בצדעי
ראשו והשוותה לו חזות מכובדת. על הדוכן שלפניו היו מונחים כל
מיני צעצועים קטנים וקופסאות עם מסטיקים. היה על הדוכן גם דגם
של פלאפון מקרטון, ומבט נוסף על בגדיו של האיש גילה לי שעל דש
בגדו רקום סמל של אחת מחברות הפלאפונים.
כנראה שהאיש שם לב לכך שאני בוחן אותו בעיני, כי הוא מיד פנה
אלי במאור פנים ושאל אותי אם יש לי פלאפון. קצת הופתעתי, אבל
בהתחשב בדגם הפלאפון שעל השולחן ובסמל שעל חולצתו, מסתבר
שהייתי צריך לצפות לשאלה הזו. עניתי לו שכן, והוא ביקש ממני
לתת לו את הפלאפון לרגע. שאלתי בשביל מה, כי אני לא נוהג לתת
את הפלאפון שלי לאנשים שאני לא מכיר, והוא ענה שהוא נציג של
חברת הפלאפונים. כחלק מקמפיין חדש של החברה, היא מעונינת לתת
הטבות ללקוחות שיש להם יותר ממאה מספרי טלפון ששמורים בזיכרון
של הפלאפון.
לי יש הרבה יותר ממאה מספרים שמורים. כל החברים שלי, הקרובים
שלי, וכמעט כל מי שהכרתי אי פעם נמצאים בזכרון של הפלאפון
בצירוף כלשהו של ספרות. נתתי לו את הפלאפון, הוא בדק במהירות
כמה מספרים יש לי, החזיר לי את הפלאפון והודיע לי בחגיגיות שיש
לי מאתים ושבע מספרים, ואני זכאי לקבל מתנה. שאלתי אותו מה אני
מקבל, והוא החווה בידו על הדוכן. הוא אמר שאני יכול לבחור כל
מה שאני רוצה ממה שיש על השולחן.
הסתכלתי על מבחר השטויות העצום שנח על הדוכן, וניסיתי להחליט
במה לבחור. היתה שם ציפור ממתכת שהיא בעצם משקולת שמתנדנדת,
היו שם בובות קטנות של דמויות מסרטים מצויירים ועוד כל מיני
צעצועים קטנים וחמודים כאלה. אחותי הקטנה, שבינתיים כבר התחיל
להימאס עליה כל העניין והיא התחילה למשוך בידי ולהגיד שהיא
רוצה ללכת הביתה, הבינה כנראה שאני מנסה לבחור מתנה, וחטפה
מהדוכן דף עם מדבקות זוהרות.
האיש המבוגר חייך, הכריז ש"לגברת הקטנה הזו יש טביעת העין
מצוינת", צבט בלחיה ונתן לה מסטיק בצבע אדום. היא תחבה את
המסטיק במהירות לפיה, נתנה לי את דף המדבקות כדי שאני שאשמור
אותו, עזבה את היד שלי והתחילה לרוץ לכיוון ביתנו. רצתי אחריה
כדי להחזיק לה את היד, אבל עד שהשגתי אותה היא כבר הגיעה
הביתה.

הייתי יכול לסיים כאן את הסיפור. למען האמת, הייתי מאד שמח אם
הסיפור היה מסתיים כאן, ואז גם לא היה כל כך חשוב לי שתקשיבו,
אבל לצערי זה לא סוף הסיפור.
פברואר ומרץ עברו, וכבר שכחתי מכל מה שקרה באותו יום. אחותי
הדביקה את המדבקות איפה שהדביקה, זרקה את המסטיק איפה שזרקה,
והחיים שלי נמשכו כרגיל. עד שבאחת השבתות של אפריל פתחתי את
העיתון וראיתי את הפרצוף של האיש ההוא מתנוסס באמצע הדף.
זו היתה כתבת תחקיר, והיה כתוב בה שקוראים לאיש הזה שראל
בן-ישראל, והוא נוכל שמבוקש על ידי המשטרה. במשך כמה חודשים
הוא התחזה לנציג של חברת פלאפונים, בכל פעם חברה אחרת, ופיתה
אנשים לתת לו את הפלאפון שלהם. הוא אמר שהוא בודק כמה מספרי
טלפון שמורים להם במכשיר, אך בזריזות ידיים הוא גם בדק מה מספר
הפלאפון שלהם והטביע אותו בזכרון הפנומנלי שלו. הוא נתן לאנשים
מסטיקים שהוחדר אליהם וירוס שזמן דגירתו אינו ידוע ומשתנה מאדם
לאדם. כשנודע לו על התפרצות של המחלה אצל אדם מסויים, היה
מתקשר אליו ומציע תרופה תמורת כמה אלפי שקלים. עד כה נודע על
שלוש התפרצויות של המחלה.
הייתי מזועזע ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. באותו רגע ייחלתי
לכך שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי במקום. נזכרתי בחיוך של
האיש, ואיך הוא נתן לאחותי את המסטיק בחביבות... החלטתי לא
לספר על זה לאף אחד. נראה שגם אחותי שכחה מזה, כי אף אחד
מהמשפחה שלי לא הזכיר את העניין.
מאז, בכל פעם שאחותי היתה חולה בשפעת או באיזשהו וירוס, הייתי
בטוח שהיא הולכת למות - ובאשמתי. החיים שלי הפכו לגיהינום.
התקוה היחידה שלי היתה שמתישהו יתפסו את האיש הזה ויכריחו אותו
לגלות מה הרכב התרופה לוירוס הקטלני, כך שאוכל לתת לאחותי
חיסון, אבל הוא כל כך חמקמק שעד היום לא הצליחו לתפוס אותו.
מדי פעם אני עדיין רואה מודעות אבל בעיתון על אנשים שנפטרו
בייסורים ממחלה מסתורית, והמודעות האלה זורות לי מלח על
הפצעים.
היום, חמש עשרה שנה אחרי המקרה ההוא, אחותי כבר בחורה צעירה
שלומדת לתואר ראשון בקרימינולוגיה. אני כמעט בן שלושים, נשוי
ואב לשני ילדים. עברתי דירה פעמיים, והחלפתי פעם אחת מכונית.
אבל את מספר הפלאפון שלי מעולם לא החלפתי. אני עדיין מחכה
לשיחה.