[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא מוטלת על יד תחנת רכבת השלום, בארבע וחצי בבוקר ראה אותה
מאבטח אחד שהגיע במקרה מוקדם, אחרי ערב בילויים עם החברים שלו
מגולני.
היא עדיין נושמת, רק לא מגיבה, הוא מביט בזרועותיה ורואה שיש
שם סימני של מזרק. "עוד מסוממת אחת" סינן לעצמו. הוא קרא
לאמבולנס דרך המירס שלו. האמבלונס הגיע אחרי רבע שעה למקום,
היה קשה למצוא מקום להכניס בו עירוי אבל לבסוף הם הצליחו.
הביאו אותה לבית חולים.
היא היתה הילדה הכי מקובלת בכיתה, יצאה מצטיינת שנתון, תמיד עם
החיוך הכי גדול, תמיד חביבת כולם. בצבא, חיילת מצטיינת, אפילו
לחצה יד לרמטכ"ל. הכל השתבש איפשהו.
כל החיים היו לה מסגרות, כאלה שהתאימו לה- בית ספר, צבא ובית.
הנה פתאום היא היתה ברשות עצמה שכל החיים לפניה. היא לא נסעה
למזרח הרחוק, גם לא דרום אמריקה. היא נשארה בארץ, רצתה ללמוד.
הכל היא רצתה מהר, כאילו השעון מתקתק לו והפצצה עומדת להתפוצץ,
רצה אחרי השעון כאילו אין מחר.
הלימודים התחילו להיות קשים מדיי, היא היתה חייבת ללכת ללמוד
ביואינפורמטיקה, זה היה המקצוע הכי נחשב. בין העבודה אחרי
צהרים ללמודים ביום, היא איבדה את עצמה.
לפני בסימסטר האחרון בשנה הראשונה, היא ראתה שהיא לא מצליחה
להחזיק מעמד. הוא ניגש אליה "את רוצה ללמוד ביחד" שאל אותה
באחת ההפסקות כשהיא ישבה על הדשא באוניברסיטה כשכל הספרים
פרושים לפניה. "מה??" שאלה כאחת שפתאום כל מחשבותיה נקטעו.
"אני יכול לעזור לך, אם את רוצה" לראשונה הביטה בו, אין ספק
שהוא בחור מוצלח, החיוך הילדותי שלו קנה אותה. "אתה לומד איתי
נכון??" שאלה והוא הנהן לחיוב "אם את רוצה, אני מוכן לעזור לך,
אני רואה אותך יושבת כאן כל יום בתוך הספרים, אני יכול לעזור
לך ויהיה לך יותר קל". היא הסכימה כמובן. כשהסתיים יום
הלימודים הוא חיכה לה מחוץ לאולם, הציע לה טרמפ הביתה. "לא
תודה אני ממש גרה חמש שניות מכאן" היא חייכה "וחוץ מזה שאני
צריכה עוד לגמור את העבודה ליום שישי" הוא חייך ואמר לה "אין
בעיה, אם את רוצה אני פה, תני לי רק לרשום לך את הטלפון שלי
למקרה שאת נתקלת בבעיות בעבודה". זה בדיוק מה שחסר לה עכשיו,
היא חשבה, איזה גאון שמתחיל איתה, אין לה זמן לנשום אז אליו
יהיה לה זמן?? היא הגישה לו את הקלסר שלה יחד עם עט, הוא רשם
את מספר הטלפון שלו. היא אספה חזרה את הקלסר לתיק שלה. הוא
הביט בה ושאל "את תתקשרי?" היא הבטיחה שכן, למרות שידעה שלא.
יום למחרת, היא שוב יושבת על הדשא עם הספרים מנסה לקלוט מה
אמרו המרצים. הוא ניגש אליה, מחכה שהיא תרים את ראשה מהספרים,
היא ראתה את הנעליים שלו מול פניה והרימה את ראשה "יש לי רעיון
מצוין" הוא חייך, לא שאל מדוע לא התקשרה, לא אמר שלום. "עוד
שבועיים יש את המבחן הראשון, רוצה שנלמד ביחד??" היא פלטה "זה
ממש לא משנה לי" והוא הושיט לה יד שתתרומם מהדשא ואמר "בואי,
אני מבטיח לך שאני עוזר לך" היא הסכימה, הוא המשיך לדרכו
לקפיטריה. היא ביטה בו הולך, ילד צפונבוני שלא ידע מחסור
מימיו, עם החולצות המגוהצות שלו, בטח במכונית שלו הוא עוד לא
הספיק להוריד ניילונים.
סטיגמות.
לאחר כמה ימים, כמה שיחות איתו על הדשא, היא התקשרה אליו ערב
אחד כשהיא לא עבדה, הוא הציע לה לבוא אליו, היא נענתה בחיוב,
היא חיבבה אותו, שום דבר רע לא יכול לצמוח מזה.
המבחן הראשון הגיע, הוא עזר לה ככל יכולתו, הם דגרו על הספרים
שעות לא שעות, כל שאלה שהיתה לה לו היתה התשובה. בתחילת המבחן
הוא הביט בה וחייך, הרים אגודל וסימן לה שיהיה בסדר.
היא יצאה מהמבחן מחוייכת, חיכתה לו שהוא יסיים. כשהוא יצאה
מהחדר היא קפצה עליו בחיבוק ענק "תודה" היא אמרה לו. והוא
מחייך אליה ואומר לה "אמרתי לך שיהיה בסדר לא??" היא שיחררה
אותו מהחיבוק עומדת מולו, לא יודעת איך להודות לו על זה שהפעם
היא ידעה את כל התשובות. "רוצה ללכת לשתות משהו?" שאל, והיא
אמרה "קפה!" הוא השיב לחיוב. הם הלכו לחניון למצוא את המכונית
שלו, היא גיחכה לעצמה שראתה את המכונית שלו, אמנם הניילונים
כבר נעלמו, אבל הריח הזה של החדש עדיין לא עזב את המכונית.
הם ישבו על קפה ודיברו ודיברו, היא חשבה לעצמה כמה זמן כבר עבר
מאז שהיה לה מישהו שישמע אותה, מאז שהיא ישבה ככה סתם בערב
בבית קפה. היא נהנתה איתו, הוא הקסים אותה.
הימים ככה עברו, הם נכנסו לקשר יותר טוב, כל מבחון היו לומדים
יחד ולפחות יום אחד בשבוע הם עשו מין פגישת לימודים, כמובן
ביום החופשי שלה.
היא התחילה להתאהב בו, מי עוד מקדיש את זמנו לעזור למישהי ככה
סתם, מתי שנוח לה מתי שהיא רוצה, בלי שום תנאים.
יום שישי אחד עהם יצאו ביחד לפני זה הוא צעק עליה בטלפון שהיא
חייבת למצוא לה חיים מספיק כבר, הלילה הוא מוצא לה את הבחור
בשבילה. היא הסכימה והם יצאו.
הערב עבר בסדר, קצת היה קשה למשוך בחורים אליה כי הם היו ביחד
ובחורים נרתעו ממנו. בסוף הערב אחרי ארבע כוסות יין היא אמרה
לו "אני חושבת שפה לא נמצא את אהבת חיי בוא נלך" הוא שאל אותה
אם היא רוצה ללכת למקום אחר, והיא ענתה שכן שהיא עייפה כבר
ורוצה לישון ועוד מחר בערב היא עובדת.
הוא לקח אותה לביתה, לפני שיצאה מהמכונית שלו שאלה אותו "אתה
רוצה לבוא אליי? לשתות משהו איזה קפה שיעיר אותך?" הוא לא
התנגד, מצא מקום חניה, כמובן על המדרכה, והיא חיכה לו בכניסה
לבניין שלה.
הם עלו ביחד לדירה שלה, המפתח עשה קצת בעיות בכניסה, אבל הם
נכנסו לבסוף.
"בוא תכנס לחדר שלי, השותפה שלי ישנה אני לא רוצה להעיר אותה"
היא לחשה לו והצביעה על החדר השמאלי. כעבור כמה דקות היא חזרה
לחדר עם כוס קפה בשבילו. הוא שתה את הקפה בלגימה ארוכה, הביט
בה ואמר "שתיתי" כמו ילד שרץ לאמא שלו להראות לה שהוא עשה
בסיר.
היא ממש לא היתה מהבחורות האלה שיוזמות, אבל היא החליטה שמחר
היא תוכל להגיד שארבע כוסות יין עשו את שלהן. היא ניגשה אליו
ונישקה אותו, הוא כמובן לא התנגד. המיטה היתה שם פרוסה לידם,
הם נפלו לאיטם על המיטה "את בטוחה??" הוא שאל אותה כשהיד שלה
ניגשה למגירה להוציא משם את הקונדומים שהיא שמרה למקרה הצורך.
"כן" היא אמרה. כבר עבר מספיק זמן חשבה לעצמה, גם לה מגיע
לחיות.
הבוקר עלה, יום שבת, שש בבוקר היא רואה אותו מתרומם מהמיטה, הם
רק חזרו באחת לפנות בוקר "היא תפסה את השמיכה בצידו והסתובבה
אליו "אתה כבר הולך?? זה מוקדם, יום שבת, תישן קצת" הוא רכן
אליה ונשק לה במצח. "אני חייב לזוז" היא ידעה שאולי היא עשתה
טעות, שאולי בשבילו זה רק סקס וזהו. "אני אתקשר אלייך יותר
מאוחר כשתתעוררי" היא הלכה אחריו לסגור את הדלת לפני שיצא נישק
אותה שוב והלך. היא חזרה למיטה לישון.
זה לא היה רק סקס, הקשר בינהם התחיל לפרוח, כל זמן פנוי שהיה
להם הם בילו ביחד. השנה נגמרה לה, שנה ראשונה נגמרה, היא חשבה
שהיא לא תעמוד בזה אבל בזכותו היא הצליחה ם לעבור את זה.
בחופשת הקיץ שלהם הם נסעו ביחד לאיטליה, תמיד רצתה לבקר
באיטליה והוא היה זה שלקח אותה. כשהם חזרו לארץ היא חזרה איתו
לדירה שלו. היא היתה עייפה מהטיסה והוא המשיך חפרוק את המזוודה
שלו. כשהיא קמה בבוקר למחרת הוא כבר היה ער היא נישקה אותו
ושאלה "תגיד לי מאיפה כל המרץ הזה?? אולי תתן גם לי קצת??" היא
צחקה והוא הביט בה "אני יכול לתת לך רק תבקשי" היא חשבה שהוא
משתף איתה פעולה "אני מכירה את מה שיש לך לתת לי זה רק מעייף
אותי עוד קצת" היא צחקה ונישקה אותו שוב. הוא התרומם מהכורסא
ואמר לה "אני רציני" היא הביטה בו שהוא ניגש לארון שלו והוציא
שקית עם כל מיני כדורים. הוא קירב את השקית אליה "את רואה??
אני יכול לתת לך כל מה שאת רוצה" היא עדיין בהלם איך כבר כמה
חודשים איתו היא לא קלטה את זה לבד, איך הוא הצליח להסתיר
ממנה. "אני לא רוצה, אני לא מנסה, תרחיק את זה ממני" והתחילה
לפתוח בשיחה של 'אני לא מכירה אותך בכלל' אחרי שגמרה עם כל
ההרצאה שלה לקחה את המזוודה שלה והלכה. היא לא ענתה לו
לטלפונים, הוא רצה לדבר איתה והיא התעלמה ממנו, לא בגלל
הכדורים אלא בגלל שהוא לא סיפר לה.
הלימודים שוב התחילו, הוא ניגש אליה ביום הראשון "אני בסדר, את
לא רואה?? אני יודע כמה ומתי לקחת, אני יכול להפסיק מתי שאני
רוצה" היא צחקה "אתה כמו איזה שורה בסרט, אני לא יכולה להתמודד
עם זה עכשיו" הוא חיכה לה בסוף הלימודים, כל היום היא התחמקה
ממנו. הוא עמד עם עיינים אדומות מולה ואמר לה "אני אוהב אותך,
אני מפסיק עם זה" היא חיבקה אותו, אחרי הכל גם היא אוהבת אותו.

החודשים שוב חלפו להם, הוא אמר שהפסיק רק שהוא המשיך לא
בנוכחותה, לילה אחד כשהם שוב דוגרים על הספרים, היא נשברה,
העיינים נעצמו לה והיא עדיין לה סיימה את כל מה שהיתה צריכה
ללמוד. הוא הושיט לה כוס קפה "זה לא יעזור" היא אמרה. הוא
התיישב לידה וכרך את זרועו סביבה "אז מה כן יעזור?" שאל, היא
הביטה בו "הכדורים" היא אמרה. לרגע, חשב אם היא דוברת אמת או
בודקת אותו, היא אחזה בידו ואמרה "אני רצינית" ונישקה אותו.
היא התחילה לקחת כדורים, ומשם כבר הכל התדרדר. היא לא יכלה
לשלוט בזה טוב כמוהו, הוא ניסה למנן לה את הכמות, אבל היא היתה
לוקחת בהחבא, כשהוא ישן, כשהוא התקלח, מתי שרק יכלה.
העיינים שלה התחילו להכבות. יום אחד נגמרו הכדורים, והיא נכנסה
לטירוף שכזה, הוא ניסה להרגיע אותה להגיד לה שמחר הוא משיג את
הכדורים אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע, צעקה עליו שיתן לה את
הטלפון של הבחור שנותן לו את הכדורים.
ככה זה התחיל, הוא לא היה יכול לחיות איתה יותר, הוא אמר לה
שהוא עוזב אותה, שהיא השתנתה שהוא לא רוצה אותה ככה, והיא
האשימה אותו היא האשימה את כולם.
היא נשרה מהלימודים, נפרדה ממנו, כל החיים שלה רק סבבו את
הכדורים האלה ומהכדורים האלה זה רק נהיה יותר גרוע, מהכדורים
זה הפך להסנפות, מהסנפות זה הפך להזרקות.  מהעבודה העיפו אותה
כי לא יכלו לסבול את זה שהיא לא מגיעה לעבודה או מגיעה לעבודה
כשהיא בhigh.
אז היא פנתה לזנות, הכל כדי להשיג כסף שיממן לה את הסמים שלה.
ההורים שלה לא הצליחו לעזור לה, הוא גם ניסה לעזור לה ולא
הצליח. היא התחננה אליו לכסף הוא לא הסכים זה שבר אותה עוד
קצת.
האמבולנס מגיע לשערי בית החולים "יש לנו פה בחורה בת 25 עם מנת
יתר". ההורים הגיעו לבית החולים והוא הגיע אחריהם. הרופאים
הצליחו לנקות אותה אבל היא חייבת שיקום. הוא נכנס לחדר שלה
אחרי שהוריה יצאו משם, מביט בה שוכבת שם שלווה, נושק לה על מצח
"אני כל כך מצטער, אם הייתי יודע" דמעות ירדו מעיניו, היא
עדיין ישנה שם. אחרי שעה הוא יצא מהחדר שלה, קיבל החלטה שהוא
מפסיק עם הכדורים שלו אם היא יוצאת מזה. היא יצאה מזה, שמו
אותה במרכז גמילה, הוא היה בא לבקר אותה, לספר לה איך בעבודה
החדשה, אבל זו לא היתה היא יותר, היא מתה איפשהו.
היא יצאה מהמרכז ואחרי שהות קצרה בבית הוריה חזרה לדירתה, היא
היתה חייבת, היתה חייבת את החבר הכי טוב שלה לידה. ועכשיו היא
משוטטת ברחובות מחפשת את הסם שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש מכבי
יש חברים,
אין חברים
אין מכבי!



פיני גרשון,
משלים עם
המציאות החדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/1/02 16:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טיפטיפונת קטקטים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה