הלילה נמרוד עוזב, הוא נתן לה אולטימטום, היא צריכה להחליט אם
היא עוזבת הכל ונוסעת איתו. האהבה היתה דרך חיים בשבילה, והנה
החיים שלה מונחים, יש עוד חצי יום לטיסה והיא עדיין שוקלת.
נמרוד הבטיח שהוא לא מתקשר אליה, הוא פשוט נוסע, שתחליט מה הכי
מתאים לה. "זה לא פייר!!" היא צעקה עליו לפני חודש, "אני בחיים
לא הייתי מעמידה אותך במצב כזה".
היא פוסעת הלוך ושוב בחדר, הוא יושב על כורסא ולא זז רק מביט
בה הלוך ושוב. הוא מתרומם מהכורסא כשהיא מתקרבת אליו,  עוצר
אותה בידיו, מחזיק לה את הפנים כדי שתביט בו ושואל "את אוהבת
אותי??" והיא מזיזה את עצמה מתפיסתו, ממשיכה ללכת "איזו מין
שאלה זו??!! אני צריכה לשאול את השאלה הזו!!" היא מתחילה לאכול
את הציפורניים שלה, כבר שנים היא לא אכלה את הציפורניים והנה
שוב. "תראי אין מה לעשות, זה החיים שלי, אני לא יכול לזרוק
אותם לפח, הציעו לי שם גם לימודי תואר שני וגם עבודה, מה את
רוצה שאני אעשה??" היא שותקת ומתיישבת על המיטה, הוא מתיישב
לידה ותופס את ידה "את רוצה להתחתן??" שאל בלחש ונישק לה את
היד. היא מביטה בו, הדם כבר עלה לה לראש "זה הפיתרון שלך??
אנחנו נתחתן ואז אני אסע איתך ואז אני אוותר על עצמי??" היא
מתרוממת מהמיטה, מביטה בו "אני לא רוצה להתחתן ככה, אני לא
רוצה כי אתה מרגיש שאתה לא רוצה לאבד אותי, מאז שאנחנו ביחד
אתה אומר לי שאתה עוד צעיר ולא רוצה להתחתן ופתאום הכל
השתנה??" הוא שותק, עדיין יושב על המיטה "אז מה את רוצה
לעשות??" היא ממשיכה לפסוע הלוך ושוב, לו כבר יש כאב ראש
ממנה.
שנתיים הם יחד, הם כבר חשבו שעברו את כל המכשולים האפשריים
והנה עוד אחד בא. יש לה חיים פה, היא לומדת, יש לה עבודה, יש
לה חברים, משפחה ויש לה אותו. עכשיו מעמידים את היחסים שלהם
במבחן, מה יותר חשוב היא או הוא ??
"אני צריכה ללכת מפה, אני חייבת לנקות את הראש" היא אמרה כשהיא
תופסת את התיק שלה "אני אבוא איתך נראה איך אנחנו פותרים את
זה" הוא הושיט לה את המפתחות של האוטו. "לא! אני צריכה לבד
קצת" הוא נתן לה ללכת, הפיל עליה פצצה ונתן לה ללכת, זה לא
שהיו לא ברירות.
בלילה היא חזרה, לא אומרת מילה, רק נכנסת למיטה לישון הוא לוחש
לה "נו, מה החלטת??" והיא מסתובבת עם הגב אליו ואומרת "אני לא
יודעת".
הוא צריך להבין שהיא צריכה לוותר על הכל, חוץ ממנו. הוא אוהב
אותה, היא אותו, אבל זו בחירה קשה.
אחרי שבועיים שהם בקושי דיברו על זה, הוא פלט פתאום "את חייבת
להחליט" והיא שתקה, חצי מהדברים שלו כבר ארוזים, שלה עדיין לא,
היא דיברה עם כולם על זה, מה אפשר לעשות??.
"את עונה לי??" העצבים שלו התרופפו "אני מוכן להתחתן איתך עם
זו הבעיה??" והיא בליבה חושבת 'תודה באמת זה בדיוק מה שחלמתי
עליו' . היא מביטה בו ואומרת "אני לא נוסעת, אני נשארת פה,
אנחנו צריכים להפרד" ככה קרת רוח, בלי דמעות, בלי עיוות פרצוף,
כאילו כבדרך אגב פלטה את זה.
"מה??" הוא צועק "מאיפה הוצאת את זה עכשיו??" היא עדיין אשת
הקרח אומרת "מה אפשר לעשות?? לנהל חיים במדינות שונות, זה לא
חצי שנה, זה גם לא שנה, אתה לא יודע מתי תחזור ואני לא יכולה
להבטיח לך שאני אחכה לך, כמו שאתה לא יכול להבטיח". אם כמה שזה
כאב לו, הוא ידע שהיא צודקת.
השבועיים הבאים עברו לאיטם, הם היו עדיין ביחד, היה להם זמן
מואט והם החליטו להפיק את הטוב ביותר ממנו. יום לפני היא
החליטה ללכת למקום אחר לבלות את הלילה, היא לא היתה מסוגלת
לראות אותו עוזב, היא נסעה לבית חברה. "יש לך עד מחר לשנות את
דעתך" היא לא היתה עצובה, לא בכתה, פשוט הלכה.
הוא מביט במזוודות סביבו, עוד שש שעות הטיסה, היא לא התקשרה
והוא אמר שהוא לא יתקשר, אבל הוא ממתין ליד הטלפון.
ההורים שלו כבר מצפצפים למטה שירד כדי לקחת אותו לשדה תעופה,
אמא שלו מביטה בו ואומרת "אל תדאג, יהיה בסדר" הנסיעה הזו של
השעה נראתה לו כמו נצח, בדרך הוא מביט במכוניות ורואה זוגות
מאושרים. היא יושבת בבית חברתה, רחוק מהטלפון ככל האפשר, קוראת
ספרים, שומעת מוזיקה, מעבירה את הזמן.
חברה שלה ניגשת ושואלת אותה "הכל בסדר?" והיא מביטה בה אדישה
"כן, הכל בסדר גמור".
ההורים נפרדו ממנו בשדה תעופה, הנה הוא לקראת דרך חדשה, עם
מטען כבד על הלב שלו. לרגש ולהיגיון פתאום אין שום קשר בינהם.
סתם כואב לו עכשיו, בחר את היגיון עליה. הזכרונות התחילו לעלות
לו כשהכרוז הודיע על העליה למטוס. הוא לוקח את התיק שלו מהספל
ליד. זהו הנה, האוטובוס כבר מחכה לקחת למטוס, הוא נוסע בלעדיה,
ארז את הכל אבל את הלב שלו שכח בבית.
המטוס ממריא, לרגע היא מרגישה את דפיקות הלב שלו, היא זוכרת את
הפעם הראשונה שעלו לטיסה לאילת והוא לפני ההמראה שאל אותה למה
לא יכלו לנסוע באוטו, הוא עצם את עיינים חזק חזק אז, והיא צחקה
ממנו. הוא לא אהב לטוס כל כך, הוא שנא את ההמראה ועוד יותר
ממנה את הנחיתה. כשהם טסו לצרפת המטוס עשה כמה תזוזות באויר,
הוא נלחץ והיא אמרה לו "מה אתה דואג זה רק כיס אויר" והוא אמר
לה "את לא רואה סי אן אן ??" ועצם את העיינים חזק.
היא מחייכת עכשיו, היא כמעט יכולה להרגיש את הפחד שלו בלב שלה.
לרגע היא ממש מתחרטת על זה שהיא לא נסעה איתו.
לונדון, גשום וקר המטוס נוחת באמצע הלילה, הוא מחפש את המונית
הראשונה שהוא רואה. המונית עושה סיבובים בכל לונדון, והוא
מתעצבן כי הוא נזכר בנהגי מוניות הישראלים שמסובבים אותו סביב
הכיכר חמש פעמים רק כדי שהמונה ידפוק. הוא מגיע לדירה שחבר מצא
לו שם, המפתחות של הדירה נמצאים אצל השכנה ממול כמו שהבטיחו
לו. הזקנה ממול פותחת את הדלת חצי ישנה ונותנת לו את המפתחות.
הנה שוב דירה ריקה, הארגזים מגיעים במכולה עוד יומיים, חוץ
ממיטה אין לו שם כלום. הוא נשכב על המיטה וחושב עליה.
היא כבר חזרה לדירה שלהם, הריח שלו עדיין נמצא על כל הבגדים
שלה, היא נשכבת על הסדינים ובוכה.
לונדון, צהרים כבר ורק עכשיו הוא התעורר, רוצה להרים אליה
טלפון אבל לא יודע מה להגיד לה.
היא בעבודה, העיינים שלה נפוחות מכל הבכי של אתמול בלילה, היא
לא מצליחה להתאפס, מתחילה לחשוב שאולי היא עשתה טעות שלא נשארה
איתו ביום האחרון שלו, היתה יכולה לגנוב עוד רגע של אושר.
הוא יוצא החוצה לבית קפה, יושב שם לבד, מביט בזוגות הולכים
מחובקים ברחוב הגשום. הוא מסיים את הקפה ויוצא לרחוב, מטייל
קצת וחושב. ופתאום מתחיל לרוץ כמו ביום הראשון בגיבוש, אל
כיוון הדירה, אוסף את הדברים המעטים שיש לו ויוצא בהתפרצות
מהדירה, דופק על דלת השכנה ומחזיר לה את המפתחות.
רץ במדרגות של הבניין אל הרחוב נכנס למונית הראשונה ומבקש
שיקחו אותו לשדה התעופה. עוד חצי שעה בתור וקונה את הכרטיס
הראשון חזרה לארץ.
היא חוזרת הביתה מהעבודה, מתחילה לשחק סוליטר במחשב, היא
משתעממת בלעדיו.
הטיסה שלו יוצאת עוד שעתיים, בנתיים הוא ממתין.
לה נמאס שהמחשב מנצח אותה, פעם לפני שהכירה אותו ידעה את כל
הטריקים כדי לנצח בסולטיר הזה של המחשב. היא מביטה בשעון והזמן
לא זז לה.
שוב מטוס ממריא, מהשמיים הגשומים של לונדון, אוטוטו הוא שוב
איתה, האושר מציף אותו, הוא לרגע לא חשב על מה הוא מוותר, זה
לא מעניין אותו, הוא רוצה להיות איתה, היא העתיד שלו.
הדיילת עוברת לידו, הוא עוצר אותה ושואל "מתי אנחנו נוחתים??"
היא עונה שבעוד שעה.
היא מסובבת בבית, והבית ריק בלעדיו, נכון יש לה פה הכל, אבל
אין לה את הדבר שהכי חשוב לה אז מה זה שווה??. היא מתקשרת
לחברה שלה ומודיעה "אני נוסעת ללונדון, אני לא יודעת מתי אני
אחזור" חברה שלה מהקו השני צוהלת.
מהדיבורית באוטו היא מודיעה להורים שלה שהיא נוסעת, וכשתגיע
היא תצור איתם קשר, היא חושבת על זה שהיא צריכה גם להודיע
בעבודה, אבל אין שם כבר אף אחד.
היא מחנה את האוטו בחניה לטווח ארוך.
המטוס שלו נוחת, הוא יורד לאוטובוס, מזל שלקח רק תיק עליה
למטוס, הוא עובר את הביקורת ויוצא החוצה, מחפש מונית.
היא מתחילה לצעוד לכיוון הכניסה, מכונית עברה מולה והיא הביטה
בה כי המוזיקה היתה רועשת מדיי, המכונית עוברת לידו.
היא מביטה לרגע לא מאמינה, העיינים שלו עוד לא קלטו אותה, הוא
מסמן לנהג מונית שיתקרב, והיא מתחילה לרוץ לכיוונו, היא רואה
שהוא פותח את דלת המונית וצועקת "נמרוד" הוא מרים את מבטו
ורואה אותה הוא רץ אליה, הם נפגשים בחצי הדרך.
"את נוסעת לאנשהו??" הוא שואל עם חיוך.
הם מתנשקים שם, לא שזה מוזר לראות אנשים מתנשקים בשדה תעופה.
"אז מה עושים?" היא שואלת
"לא משנה איפה נהיה, העיקר שנהיה ביחד" הוא עונה ומחבק אותה.