מאז ההלוויה שלו, אני לא נושמת טוב. כל לילה אני צריכה לרסס
ספריי שכזה בשביל שהאף שלי יהיה פתוח בזמן שאני ישנה. לפעמים,
גם אם ריססתי לפני השינה, האף נסתם באמצע הלילה, ואז אני
מתעוררת, חנוקה כולי. פעם אחת, כמעט שנחנקתי לגמרי. בחיי היום
יום הרגילים שלי, אני גם לא נושמת כהלכה. אפילו הליכה של חמש
דקות יכולה לעלף אותי, כמעט לחלוטין. שלא נדבר על ריצה. בקרוב
יש לנו בגרות בחינוך גופני, שזה אומר, הרבה פעילות גופנית.
ואני בינתיים, לא מצליחה להשיג שום אישור, לא לעשות את הבחינה.

ביום ההולדת שלו, תכננתי לנפח בלונים ולעלות עימם לקבר שלו,
לערוך לו חגיגה קטנה, שיראה כמה שאני לא שוכחת אותו, אבל לא
הצלחתי לנפח את הבלונים בשבילו. אחר כך בכיתי נורא, הרגשתי
שאני מאכזבת אותו, שאני לא מסוגלת אפילו לנפח חמישה בלונים
מסכנים, אז מיהרתי לאפות עוגה קטנה שהייתה חצי מתוקה וחצי
מלוחה מהדמעות שלא הפסיקו לנזול, אל תוך הרכיבים. בשעת דמדומים
הגעתי לבית הקברות, זו הפעם הראשונה שאני באה אליו, אחרי
ההלוויה. זו פעם שנייה שלי בבית קברות אי פעם. הפעם הראשונה
הייתה, כשהם זרקו את גופתו הרכה וכיסו אותו בהרים של חול, לא
הפסקתי להשתעל ואחר כך, לא יכולתי יותר ופשוט עזבתי באמצע.
הגעתי לחלקת הקבר שלו, בקושי ראו משהו, הכל היה אפוף חול ואבק
מהחורף האחרון. כנראה שאף אחד לא טרח להגיע לכאן, חשבתי לעצמי.
רכנתי מעל המצבה ומיד העפתי את הלכלוך מעל הלבנה הגדולה והקרה
הזו, עד שיכולתי לראות את שמו בברור, כתוב באותיות כסופות
גדולות. התחלתי להשתעל, בהתחלה שיעולים קטנים וסדוקים ואחר,
שיעולים חזקים יותר ומכאיבים בחזה. בקושי רב, הנחתי את העוגה
העגולה על מצבתו והצלחתי לזמזם שיר יומולדת רך, הבטתי לעוד דקה
ארוכה על שמו הטהור ואז קמתי לאט, לאט תוך כדי שיעולים צורמים
ובעודי צועדת צעד אחד קדימה, נפלתי על האדמה ושקעתי בתרדמה שלא
נגמרת תוך כדי כאב שהופסק לו, כי עכשיו, שוב יש לי את האוויר
שלי לנשימה.






מוקדש לחבר טוב ונשמה טהורה, א'.