פרצופים צוחקים.
לא הם לא. הם בוכים.
שותים יין ומחייכים.
הם נמתכים כמו פלסטיק שהותח.
לאט לאט הם מתאדים.
הם היו מבוגרים ואני בוכה.

בצד השני יש את הילדים.
הם צוחקים וצוחקים עם אצבעות מאשימות.
לאט לאט, כל שנייה אני רואה לאט.
אי אפשר להתחמק הם עדיין לא הולכים
ואי אפשר לנשום.
ואני בוכה ובוכה ומחייכת ומשתגעת ולא יודעת מה לעשות.

אני נמתחת ונתמתחת והכל עובר לאט.
עיניי נעצמות והילדה שבי, אני,  נופלת.
נשמטת מהידיים שלא מצליחות לתפוס עם חיוך קלוש על הפנים
ועיניים ששוקעות בעצב.