כאשר שוחחתי לאחרונה עם אילן רב פארות,
נודע לי באורח בלתי צפוי לחלוטין, ממש באקראי, כי
אדם אינו עץ השדה.
באותו היום רוח קלילה ליטפה את מחטי האילן
וכה שח העץ:

"טוב לי כך נישא לגבהים, משקיף למרחקים.
לא, איני רוצה כמוכם להלך
כאחוז תזזית מפה לשם ושוב
מקומי הוא כאן, קבוע. נעים לי, חביב.
הציפור מקננת בחיקי
חתול מוצא מקלט בין ענפיי
גם נקר אינו מזיק, לי יש די והותר.
אני אוהב לתת.
הו ידידי, אני רואה שקשה הבנתך:
טבע האדם רע מנעוריו, הוא לא נדיב.
אדם אוהב לתת לבניו, עיתים לידידיו.
אנחנו, אילנות השדה, אוהבים את הכל,
חולקים, מעניקים לכולם.
כן ידידי, וכך גם כולם גומלים לנו,
לפרוח ולשמר את הגזע, ממש כמותכם.
הרמוניה של ממש.
לדידכם - אוטופיה.
צר לי ידידי, אך בשום פנים ואופן
אדם אינו עץ השדה".

הנהנתי בראשי ורוח הסתיו ציננה אך במעט
את הסומק שפרח בלחיי.
לרגע אפילו נדמה היה לי שהעץ שח מעט לעברי,
קרץ אלי בשובבתו וטפח קלות על כתפי.