למה דווקא שיורד גשם קל יותר לבכות?
אולי זה משום המטאפורה המקובלת שגשם הוא הדמעות של אלוהים.
לא ברור.
אבל כל פעם שהוא יורד ושוטף את האדמה הרוויה בפחד וחרדה הוא
מצליח לחדור אלי.
לא חשוב אם הוא מרטיב או רק יורד בחוץ.
הלב בוכה כשיורד גשם, על המון דברים על מה שהיה ועל מה שיהיה.
הוא מעלה זיכרונות כמו שהוא מעלה את מפלס המים באגמים.
הכל עולה שוב, כל התהיות, כל השאלות הלא פתורות.
כשהוא יורד הוא גורם לי להתאבל על כל מה שקרה על הזיכרונות
הישנים, על  האנשים שנמצאים אתנו אבל הם בכל אופן לא ממש שם
כמו פעם.
ועל כל אלו שכבר מזמן לא אתנו.
אולי הגשם הוא הבכי הזולג של הלב על האדמה הצמאה  לקצת
זיכרונות שנשכחו.