כשהתעוררתי, זה שוב היה אמצע של סתיו. יובש ושרב כבד, כרגיל.
פה מצאתי את עצמי מושלך על הדשא השרוף, פה, בשדה הזה; שטחים
נרחבים, חסרי סוף והתחלה. "הטבע המת כבר לא התחנן למים, כך גם
אני הפסקתי לדרוש לשלומו, היי-הו היי-הו", שורות של איזשהו שיר
עממי, כנראה... וקול זייפן וזקן בא מתוך הראש, ומהר מאוד
מתנדף. ברגע שאקום, חשבתי וקימצתי את האגורפים, אמחץ את
החולשות שלי ועל חורבנן אבנה שיריון יציב, מין חומת בטון
אוטמת. על בשרי יצמח עור של פיל; שום דבר לא יצליח לפגוע בי
יותר, או לתלוש אותו ממני. תראו מה זה, עם הגיגים כאלה הייתי
צריך להיות משורר.
אחרי גזר-דין החמור של ד"ר יואש, שהבטיח לי שבמקרה הטוב אהפוך
להיות חסר-ישע, צמח שיטופל בידים מסורות של שאר המטורללים
בחלוק, זאת הייתה האופציה היחידה שעליה אפשר היה לבנות. אבל
תראו אותי עכשיו, יצאתי מזה - הפלא ופלא - בריא ושלם! אומנם
התערובת הקטלנית של האוויר מהמחלקה המעופשת שלהם וריח תרופות
חריף עדיין לא נדפה לחלוטין מהריאות. לכדתי אותה עמוק בפנים
כדי לא להחמיץ את עצמי בתוך האי סדר הזה, לא שוב.
בשמיים עמומים, בחיוורון כצבע הפנינה, זיהיתי כתם בהיר, צהבהב.
מסנוור. אז אני שוכב על הגב, עצמתי את העיניים והתחלתי להרהר
כשאז המחשבות השתתקו לדום. "אני שוכב על הגב!" צעקתי או
לפחות ניסיתי לצעוק. האוויר שעד כה עמד במקומו נשף בכל הכוח
ופרע את עלי העצים היבשים, חלקם נחתו על הקרקע בצרימה מתכתית.
ביג דיל, מה העניין, הגבתי על פרץ ההתלהבות, ונחרתי בבוז...
הכאב לא הורגש, אפילו לא רמז לכאב קטנטן, זה היה כאילו שמעולם
שום מטורף קנאי לא נעץ בגבי את הסכין, ולא החדיר לי אותה עמוק
עד כדי כך שהריאה השמאלית שלי נדקרה. גם הנשימה שלי היתה בסדר
גמור, חלקה וקלילה מתמיד. איזו הרגשה, בחיי!
החלטתי להתהפך על הבטן, זה לא היה קשה במיוחד. לאחר מכן סובבתי
את הראש במידת האפשר כדי להציץ בחלק האחורי, בגב. היה שם קרע
רציני, איפשהו במרכז הטי-שירט הכחולה והדהוייה שנשרפה לגמרי
בשמש, את החור סובב מין חומר חום מיובש, שבוודאי היה דם קרוש.
כופפתי את הזרוע כדי לנגוע במקום בו אמור להימצא הפצע וגיששתי
שם. גם הפעם הכאב לא בא והחלק ההוא של הגוף היה... איך לומר,
שלם לגמרי, ללא שום נזק שנגרם, או שלא נגרם.
ההרגשה היתה משונה למדי. הייתי מרוקן מבפנים, ערום מבחוץ. או
ההפך. מה שבמיוחד היה שונה בה זה חוסר היכולת להרגיש משהו
ממשי. אדישות טוטאלית. אפילו השעמום לא תיסכל אותי; והעובדה
שכמעט נולדתי מחדש לא הלהיבה אותי.
גם הלילה נפל עלי ככה בפתאום אחרי ששכבתי לי על הבטן, לא שם על
הזמן העובר, מתבונן בנוף הלא-משתנה, הסטטי והמת הזה. לא שהייתי
רעב, אבל עצם זה שידעתי שזה משהו קיומי, שעלי להכניס משהו לפה
כדי לא למות - ההבנה הזאת גרמה לי להרגיש רע עם עצמי. זה די לא
הוגן למות בלי שיש לך מושג איך עשית את זה, איך גססת בלי
להרגיש, נכון? - כי אז הסרט יחזור על עצמו, שוב אותו סרט
מחורבן. לא הייתי מוכן להקרנה חוזרת, הספיק לי, ועוד איך. ואז
התברר לי שכבר שבוע לא אכלתי דבר מלבד הוויטמינים ומי-מלח
שהזרימו לי באופן מלאכותי לתוך הוורידים מאז שהובאתי
לבית-חולים המחוריין שלהם מדמם עם סכין ענקית תקועה מאחור.
בקושי נושם, בקושי חי.
קצוות העשב דגדגו בנעימות את קצה אפי, פערתי את הפה והתחלתי
ללעוס את הדשא המצהיב. הוא לא היה טעים, באותה מידה לא היה מר
ולא מתוק או חמוץ. למעשה זו היתה ארוחה חסרת-טעם, בתרתי-משמע.
ממרחק שמעתי רעשי המנוע ואז ראיתי טנדר כלשהי נוסע לאורך
הכביש. לאחר התלבטות של כן-או-לא החלטתי שכן, שעלי לחזור
העירה, הביתה, למקרר - שלי, הכל שלי! - לכן פסעתי לקראת האוטו,
מנפנף בשתי ידיי לצדדים. כשנעצר, התהלכתי לי באי רצון מופגן
כשאני דורך על עשבי הפרא המזדיינים ודוקר את כפות הרגליים. הן
היו חשופות, איך זה שהנעלים לא חזרו לבעלים? שרלטנים, לא
לומדים לקחים. לא מיהרתי כי הייתי משוכנע שמי-שזה-לא-יהיה
שיושב בתא החשוך של הגרוטאה יחכה לי באיפוק. הוא אמור היה
להיות בודד בדיוק כמוני אם הרגל שלו דרכה באזור חסר-חיים ושכוח
אל הזה. כלומר, גלגלי הטנדר שלו, ניחא.
הדלת נפתחה לכבודי. תקעתי את הראש פנימה. חשוך למדי. "לאן
נוסע?" התעניינתי, למרות שלא באמת היה איכפת לי, העיקר היה
להגיע למקום קצת יותר מיושב, כי שם, לא חשוב איפה, כבר אמצא לי
איזה טרמפ נוסף.
"נוסע בהתאם למשב הרוח", ענה קול של גבר זקן, מעושן וכבד.
תשובות לא ברורות מאז ומתמיד גרמנו לי להתעצבן, בעיקר מצד
העדים בבית-משפט, שכל פעם ניסו לחמוק ממני כשהם סומכים על
בלבול הביצים שלהם, בלופרים עלובי-נפש; כמו גם מצד השופטים,
אבל איתם לא כדאי להתעסק כי הם לא חוששים לפתוח את הפיות
המסריחים שלהם כשצריך וכשלא ממש. להם יש את כס המלוכה שלהם ולי
את המשכורת שלי... את מקצוע הזנותי שלי. עלי אף אחד לא הצליח
לעבוד, אף-פעם. אבל זה לא מה שעתיד לקרות הפעם, קלטתי די מהר
עם איזה דפוק בראש יש לי עסק. בשתיקה קפצתי פנימה וטרקתי את
הדלת, סוגר אותה עד הסוף... עד הסוף המר של הבתזונה, "תתניע,
גבר!" ירקתי את העשב מהחלון, מיד אחר כך סגרתי אותו, עד הסוף.

היינו בתנועה, אך אילו המושב לא היה מרטיט לי את התחת לא הייתי
יודע מזה, מפני שהנוף לא השתנה כלל במשך הנסיעה, כאילו שכל
הזמן עמדנו באותו מקום. מהשותף לנסיעה המתישה נדף סירחון מוזר.
זה לא היה ריח של זיעה, זה בטוח. הוא היה מתקתק כמו עשן של
ג'וינט טוב, נוסטלגי משהו. "אתה מעשן?" התחשק לי פתאום לשאול
אותו.
הוא השיב בלא מפויח.
"בעצם גם עלי הם אסרו ליהנות מסיגריה נחמדה לשעות כבדות, נו
אתה יודע, כשהעולם נראה לך חשוך כמו חור של תחת, ואתה בתור
קורבן נופל פנימה," אמרתי ביובש, "נופל ונופל, לא מפסיק לפול.
אתה יודע מה, אפילו גיליתי לא מזמן שיש לי דלקת ריאות. איזה
קטע, מה שהניקוטין עושה לאנשים תמימים... זאת לא היתה הפתעה
בשבילי - טוב, ייחסית לאדם שזולל שלוש חפיסות ביום - אבל בכל
זאת לא נעים. על מה אני מדבר, לא נעים - גיהינום! היית צריך
לראות את צילומי הרנטגן שלי. שאלתי את האחות הזנזונת עם
השפתיים התפוחות והחזה הקטן והחמוד שלה... שאלתי כזה בצחוק:
'מה אמורים להביע שני שקי-איגרוף החבוטים האלה?' היא ענתה בכזה
קול סמוכתי: 'אלה הריאות שלך, אדוני'. אתה מבין, בנאדם -
הריאות שלי! מי היה מאמין שככה הן יראו יום אחד. ואז היא
הוסיפה: 'כואב לי לחשוב מה יהיה מצבן בעוד כמה שנים אם לא תקח
את עצמך בידיים'. ואני חשבתי לעצמי, איך אפשרי בכלל מצב יותר
גרוע ממה שכבר יש לי... אני אומר לך, העולם הזה מלא הפתעות.
לפני זה, כשרק ראיתי אותה, חשבתי להזמין אותה לשתות איזה ספל
קפה באיזה מקום שקט, אתה יודע, אווירה ומיוזק. אבל במחשבה
שנייה, 'לעזאזל, מי בכלל תרצה לשתות איתך קפה כשיש לך כאלה
ריאות?' חוץ מזה, יש לי מישהי שדי מספקת אותי, לא מחפש
סטוצים".
לנהג לא היה מה להגיד. בלי להרהר החלטתי לתקוף נושא חדש, כדי
שלא ירדם לי באמצע הנסיעה. "מדהים שאני מדבר איתך עכשיו,
כשהייתי אמור בכלל לשכב בקבר." גם אחרי ששיתפתי אותו בדבר שבלי
ספק היה נשמע מזוויע אפילו לאוזנו המורגלת של שופט שנוא ושונא
או איזה עמית שבעצמו היה תוקע לך סכין בגב לו זה רק היה אפשרי,
ככה בין ספל לספל, בוקר בהיר אחד - וטאח!... אבל הנהג, זר
מוחלט, לא חשב לנכון לומר מילה מנחמת או לשאול איך ולמה.
"תשמע," ניסיתי בכל זאת, "זה הולך ככה: לפני קצת יותר משבוע
חזרתי בערב מעבודה - אני עורך-דין וכל זה, אתה יודע - וגיליתי
בסלון איזה שכן אחד שוכב על הספה. אני חושב שכל אחד היה מתפוצץ
מרוב זעם ומעיף אותו לכל-הרוחות המזוינות מהבית, ישר מהחלון,
אבל משום-מה העזתי רק לגעת בו, כלומר לבעוט בו, אבל לא יותר
מדי בכוח. בקיצור, הצלחתי להעיר אותו... ולשאול כזה בנימוס,
בתור התחלה, 'מה אתה חושב שאתה עושה בסלון שלי?', בבית הפרטי
שלי, על הספה שלי עם הכרית שלי מתחת לגולגולת הדפוקה שלך,
מניאק. אז הוא עונה לי, לא מתבייש החוצפן, שזה הבית של רונית
באותה מידה שזה הבית שלי ושלו. אתה קולט מה זה, הבית שלו!
אגב, רונית היא פרטנרית שלי שגרה יחד אתי. מה זה פרטנרית, פעם
היינו כמעט בעל ואישה. פעם, אבל לא חשוב, שכח מזה, זה לא הקטע.
מה שכן, הוא מגלה לי שכבר מזמן רונית מזיינת אותו, ושעלי היא
חושבת שאני סתם שמוק פלצן עם כרס ובוטן בראש. היה ברור שהזבל
הזה מגזים, סתם מנסה להקניט, אבל את העיקרון קלטתי. נתתי לו
להבין, נראה לי, עם מי יש לו עסק, אמרתי שאין לו שום סיכוי
איתה ושאני בחיים לא אוותר עליה. בחיים המזוינים שלי, קולט.
'זה אומר שעכשיו אתה הולך למות,' הוא אומר לי ונשמע מה-זה
רציני. בסוף הסתלק לאנשהו, וכשחשבתי שהוא וויתר, הרגשתי אותו
מאחורי, כלומר שמעתי את הנשימה שלו... קיצור,ידעתי שהוא עומד
מאחורי הגב שלי. ואז בא הכאב. חד ומיידי. ואז הצפירות ואז כל
מה שאני זוכר זה שהביאו אותי לאיזה חור, הם קראו לזה בית-חולים
אבל לי המקום הזה הזכיר יותר תא בבית סוהר, ושם החדירו לי
צינורות לכל הגוף. והתייחסו אלי ממש חרא. כשניסיתי לדבר איתם,
הם אמרו לי שהרופא הראשי, ד"ר יואש, קבע שאני אמור להיות חסר
הכרה, ולכן כדאי לי לשתוק כמה שיותר. ואחרי הכל, כשהבטיחו לי
שזה יהיה נס אם אצא מזה חי, נכנסתי לקומה של כמה שעות או ימים,
השד יודע, מין חלל מטאפיזי חסר חלומות או מחשבות, חור מוחלט,
וכשהתעוררתי גיליתי שנזרקתי כמו איזה כלב שוטה וחסר-בית לשדה
הריק, ושם מצאת אותי, זוכר?" נאנחתי והוספתי בחומרה, "כשאחזור
העירה, דבר ראשון שאני הולך לעשות יהיה לתבוע את הרופאים על
רשלנות." חשבתי על זה עוד קצת והשלמתי, "וגם את השכן". בעטתי
בחלון, "מדינה של ברברים", השלמתי. הייתי מרוצה מעצמי.
קשה להאמין, אבל האיש נשאר לגמרי אדיש לסיפור שלי. בתא שלו היה
שקט בצורה יוצאת-דופן, ואף נדמה היה לרגע שאני נמצא לגמרי לבדי
ברכב. מיד אחר כך הבנתי שבמשך כל הנסיעה לא הצלחתי לראות אותו
או מי שישב בתא הנהג החשוך ההוא, הרגשתי שוב בודד. האם זה
אומר שדיברתי אל הקיר? אם ככה, מי נוהג בכלל? לא ממש פחדתי
מהגילוי הדי לא-מוסבר. נזכרתי שלא ישנתי כבר הרבה זמן, השענתי
את הראש על החלון. ובכן, יצא לי להירדם במצב כזה, החלון המרטט
לא הפריע לי. ופתאום, פתאום - מתח בכל הגוף, כאב בביצים ואני
מתעורר - אור הפנס פלש לתוך המכונית וראיתי לראשונה את הפנים
של בעל הטנדר. פנים צנומות ויבשות יחסית לגוף השמן עליו נמתחה
גופיה לבנה ולא נקיה במיוחד, היה לו המצח הגבוה מבין כל המצחים
שזכיתי לראות בחיי, זה היה מצח שמתאים היה לו להיות של איזה
שופט בכיר, גבוה, אולי בבית משפט העליון או משהו. אבל הדבר
המוזר ביותר היה פס בד לבן שהתעטף לו סביב הראש. קבעתי לעצמי
עובדה נחרצת - הוא פצוע, כי זה התבקש. ובכל זאת לא יכולתי שלא
לשאול בשביל מה נועד הדבר הזה, איך נפצע ומתי, אם בכלל. "נותרו
לי לא מעט כאלה במלאי, בתא המטען," זה כל מה שאמר, אתה יודע,
בקול סמכותי של סוכן מכירות. אה וגם, "רוצה אחד?" אמרתי שלא
"אבל תודה בכל-אופן." חזקתי לנקר.

המושב שלידי היה ריק בבוקר שלמחרת. מזג-אוויר היה קר, כמעט
חורפי. התבוננתי דרך החלון בכיכר העיר המוכרת, בחנויות שנפתחו
בזו אחר זו לקראת יום עבודה חדש, כל שלט שהתמקם מעל בתי-הקפה,
שהציפו את הכיכר מכל עבר, ניסה להיות כמה שיותר מקורי ומפתה
כדי למשוך אליו את מירב תשומת הלב. בהיתי המום באנשים המתרבים,
לא היה אחד שסירב לכסות את הראש בסמרטוט, אותו פס בדיוק שנקשר
לראש הנהג. גם הדרך בה הן נחבשו נראתה לי מוכרת.
אני זוכר שפעם בבמוזיאון שרונית אילצה אותי לבקר בו, באיזו
תערוכה שהיא קראה "פוסט מודרניזם", נתקלתי בפנים עשויות גבס עם
אותו כיסוי סביבם. 'מסיכת-מוות', כך נקרא המייצג הקיטשי
ההוא. "קיטש", אגב, היא המילה האהובה על רונית. נזכרתי שכך
בדיוק נהגו בעבר לעשות למתים... איפשהו במזרח, לא זוכר בדיוק.
מוזר ומחריד, יותר מוזר ממחריד... יותר מוזר ממוזר. זהו זה.
ייתכן שזוהי אופנה חדשה שנחתה עלינו כמו פצצת זמן, שתתקתק כל
עוד לא פג זמנה. מכל מקום, היא לא הייתה לרוחי.
דילגתי מפתח הטנדר ונפלתי על המדרכה. ואיזה דפק! לא נזכרתי
לחשב בזמן את המרחק עד למדרכה, וכשנזכרתי היה כבר מאוחר מדי.
המכה היתה רצינית, כזאת שמביאה מסלולים מתפשטים של כאב לאורך
כל אברי הגוף. נפלתי עם הכתף, את החלק השמאלי של הראש הטחתי
ישר באספלט, טראח! אחרי איזה זמן הצלחתי להתייצב חזרה, כשהייתי
כבר על הרגליים התחלתי לפסוע לכיוון הבית, פוגש בדרך אנשים
בעלי מראות מעוררי צחוק. אבל זה לא היה הזמן לצחוקים, לא, לא
הזמן המתאים לבידור, לא פניתי אליהם, לא היה לי בראש להציק
להם, לא רציתי לדפוק אף אחד באותו יום. לכולם היה דבר משותף
אחד מלבד התחבושות - השתיקה, כולם סתמו את הפיות המטופשים
שלהם. כמו שאני אוהב. זה הביא לי רק נחת, מודה.
לעבור את חדר-המדרגות ולהגיע לקומה העליונה היה השלב היותר קשה
כשרגלי פינצ'ר שלך בקושי נעות. הדירה היתה כמעט ריקה, כל
החפצים שלה היא לקחה איתה, אפילו את המאפרה היא לא שכחה
להוציא. בוגדת. עוד תראי מה זה כשדופקים אותי, כי איתי לא
כדאי להתעסק, גברת רייכמן. מראות לא נשארו בבית, כי את כולן
היא סחבה מבית הוריה, וכדי לבחון את עצמי זרקתי מבט בדלת
משוייפת ומבריקה של המטבח, אחר כך קירבתי עוד קצת את הפנים שלי
אליה. מטופש, ניסיתי לומר, רק שמסיכת-המוות שכיסתה את הראש
לא איפשרה ללסת התחתונה לנוע. מי המזדיין ש... המספריים היו
מונחים על שולחן הכתיבה, ליד גזרי-העיתונים של התיק שקראתי לו
"הצגה-השנייה", האחרון שקיבלתי לעת עתה, שהיה עלי לבלות איתו
לא-מעט שעות בימים הקרובים. נטלתי את המספריים והתחלתי לגזור
לאט ובזהירות את החלק התחתון של הבד. כשהשלמתי פערתי וסגרתי את
הפה מספר פעמים... זהו, עכשיו הוא היה משוחרר. גם אני. "זייפן
מנובל," לחשתי בזעם. באותו רגע היה ברור לי שאזדקק לסיגריה.
איזה אסון יכולה כבר לחולל סיגריה מסריחה אחת, נו באמת
בזריזות פתחתי את המגירה של המכתבה ומצאתי שם חפיסה פתוחה של
'טיימס', בתוכה גיליתי בדיוק שתי סיגריות. מעולה. דלקת-ריאות
תצטרך להתאפק. מששתי את אחת הסיגריות (והשניה הסתתרה כבר בכיס)
וקירבתי אותה לאפי, להתענג על ניחוח הטבק... הו, ריח של גן
עדן! מתוך אותה המגירה הוציאתי גם את המצית, שלא היה בשימוש
יותר מחודשיים, חודשיים שלמים. כשהסיגריה היתה תחובה בין שיניי
הפגשתי את הקצה עם להבת האש. בנינוחות שאפתי לתוכי את העשן,
לעמוק, לתוך הנשמה.
מחנק חסם את כל החורים בבת-אחת. ניסיתי להישתעל ולא יכולתי. לא
מסוגל לנשום, מרגיש שוב את הסכין התקועה בגבי חודרת עמוק יותר,
עוברת בין הצלעות ולבסוף מנקרת את הריאה. כאב עצום הטעין את
הגוף, צרחתי, והקול נשמע משוסע וצווחני. הד חזר להישמע בחלל
החדר עוד ועוד. קמתי, הרמתי את הזרועות מעלה, התחלתי לרקד
במקום... בניסיון שני שלי להעלות איזו זעקה לאוויר התחלתי לאבד
את החושים, החדר התמלא בערפל סמיך, בריח מתקתק, חריף ונעים.
וצנחתי על הרצפה, בעוד שהעורף שלי מתנגש בפינת השולחן.
קולות אמבולנס זועמים כתחליף לדממה, ושוב האנדרלמוסיה חוזרת
להתנגן כלחן מאוס, ריח התרופות מוסיף להיספג לתוך הנשימה, כבד
כבד, הצינורות נתקעים בוורידים, עירויי-דם, שקי ניילון עם
הנוזלים מכל הסוגים מתחלפים לנגד עיניי, אחד אחרי השני, מזרקים
משפדים אותי וחלוקים לבנים מתעופפים כרוחות-רפאים בחדר המרובע.
ואז באים הניתוחים המזורזים. כל פעולה, כל תנועת יד, כל קוד
בג'רגון הרפואי הצולע שלהם מוכרים לי בעל-פה, ידיים בשרניות
ושעירות נשתלות באברי-גופי הפנימיים, נאחזות בנחישות פעם בלב
הפועם ופעם בקיבה או הלבלב, מתרוצצות בחוסר-מנוחה, דוקרות שוב
עם המחטים ומנסות לנטרל את הנזק. אני מאבד הכרה.
ואז אני מתעורר לצלילי הרוגע, חוזר להביט בשמש המתלקחת, עוצם
עיניים, היא מבשלת את הפנים המזיועות שלי, מלטפת את גוף,
מרפאה. ריחות האדמה נודפים ברעננות, עשבי-פרא חוזרים לגרד את
לחיי. ואני יודע שאמצא דרך לצאת מכאן, כמו בכל שאר הפעמים, בין
אם יהיה זה באמצעות אווירון, או ספינת-קיטור ובין אם נהג הטנדר
שתקן שיעבור באזור במיוחד כדי לאסוף אותי. אני משוכנע שזאת לא
תהיה התחנה האחרונה, ובקרוב מאוד אשוב לכאן, לאחר השלמת מסע
נוסף. "השגרה אוכלת קורבנות, אך לא את נבחריה," את זה אמר לי
מנובל זקן אחד ששכר אותי כדי שאגן עליו ועל הפשעים שעשה, הוא
הודה שעשה הרבה, הרבה מאוד דברים מחורבנים, לא זוכר בדיוק מה,
אבל אני כן זוכר שחשבתי באותו זמן, כשסיימת את הראיון איתו,
שמגיע לו להירקב בכלא. הוא שילם כמו שצריך ובתמורה והכריח אותי
שאשחרר אותו לחופשי כמה שיותר מהר, הבטחתי לו שהוא יכול לסמוך
עלי. ועוד אני זוכר שהוא קרא לי זונה, לא פעם ולא פעמיים, ואני
תמיד שתקתי, ספגתי. גם עכשיו לא מבין כמו שלא הבנתי אז למה
התכוון כשחזר על המשפט הזה, כאילו היה תפילה: "קורבנות
דור-מסיכות-המוות לא יכירו בפני את מייצגם, כי טבעם אומלל. הם
יישרפו בשתקנות האופיינית להם ואנחנו נכה מחדש שורש במקום בו
נבלו". לא הצלחתי להוציא אותו משם, מהכלא. לא עמדתי בהבטחה. לא
יודע מה קרה איתו אחר כך, אני אפילו לא זוכר איך קראו לו או
איך נראה. הוא אהב לעשן הרבה, את זה אני כן זוכר. היה לו שפם
שאותו הוא התעקש לצבוע בחום ועיניים חומות, גדולות וזקנות.
במשך כל הזמן הקשבתי לקול שבא מתוך האדמה, וזה חיזק עוד יותר
את התמונה: חדר קטן וסורגים. אני משעין את הראש על הבטן של
הזקן, היא מכוסה בסדין לבן, כך גם הפנים שלו, מקשיב - ושומע
פרפרים.
התנשמתי כפי שצריך. ברגע שאצא מכאן, חשבתי בשיקול-דעת, בעוד
שגופי מתרווח כנוע על הקרקע, באוויר הצח, אגיש תביעה נגד
חברת
הסיגריות, כדי שיזכרו אותי היטב. הם ישלמו על הכל וביוקר.
מנובלים שכמותם. הסתכלתי מסביב, היו שם הרים של עשב, התחשק לי
לגלגל אותו, את כולו, בבנדלון ירקרק. ושוב לצחוק כמו שידעתי
פעם לצחוק. פעם הכל נראה אחרת. הכל. וכל מה שאני זקוק עכשיו זה
למצוא לי איזה איש שיחה, בפניו כבר אשפוך את הלב.