אצבעות דקות מדליקות פתיל מעוקל של נר בתנועה מיומנת
והחלטתית.
האש מתחילה לבעור בלהבה צהבהבה חלשה, שמתפתלת בכיוון הרוח
הפורצת מתוך רווח בין תריסים סגורים.
טיפת שאווה גולשת מטה, מדגדגת את גופו הקר של הנר ונעצרת
באמצע. מחבקת את עמוד הנר בנסיון לחמם, אך נכשלת וקופאת, תלויה
מעל תהום השולחן.
עשן מתפשט וממלא את החדר, גורר ומפזר ניחוח עדין ומערפל.
במראת כשפים קטנה משתקפות צלליות החדר ויוצרות חזיונות עתיד
דמיוניים.
בשפתיים רועדות היא לוחשת מילים מתוך ספר מאובק. אחר כך מילה
אחרונה נוצרת בפתאומיות מתוך שפתיים, מיתרי קול ורטט לשון קל.
שם נצחי ואהוב. ארבע אותיות חותכות את דממת האוויר באיטיות -
בנשיפה, משיכה, חיבור שפתיים, רעד מיתרי הקול ושאיפה - מעבירות
הד בלתי פוסק ביקום.
היא סוגרת את ספר הצלללים בכבדות ומביטה במראה.
פנים קרות חסרות תנועה מתחלפות אחד אחרי השני - פני קורבנות -
האהובים והנצחיים. היא אינה יכולה לשלוט בצליל זעקה קצר בורח
במהירות מתוך החזה, אך אינו מסוגל לשחרר אפילו מחצית
מהייסורים. בעצבנות היא מכבה את הנר ומסתכלת למראה שנית. שערה
המתולתל מעטר את קווי פניה, עיניה מבריקות ושמלה שחורה עוטפת
את גופה בעדינות.
ככה הוא רואה אותה בתוך חלום. וככה הוא ימשיך לראות אותה בכל
החלומות.
ככה הוא מדמיין אותה, כאשר רואה את אישתו. כך ידו אוחזת בסכין
מעליה, ישנה לצידו.
בינתיים.