"יאללה בואו נלך", באמת רציתי שהערב הזה יגמר.
מכל המגעילים שיש בעולם הרגשתי הכי מגעיל, אף בת אפילו לא
השתינה לכיוון שלי. היא גם הייתה, זוהרת כתמיד עם טבעת בנים
סביבה, "היא משיגה זיון בצ'יק" הרהר שחף בקול רם, ספק לעצמו
ספק לי כשקלט שאני מסתכל עליה. כשהיא רק באה אני הייתי החבר
היחיד שלה, הבנאדם היחיד שהכירה, היא הייתה מנודה משום מה וכל
כך אהבתי אותה, אבל אנשים נוטים לשכוח והיא שכחה ושוב נשארתי
לבד עם החברים האפסים שלי שלא ישיגו זיון מאף אחת, אפילו אם
יכוונו אקדח לכוס שלה. "יאללה נו בואו נלך הביתה" גמגמתי כי
היה קר בחוץ והשפתיים שלי רעדו אבל לחברים שלי קרה משהו באותו
יום. כל אחד מאלה שבאתי איתם ואני מתכוון כל אחד מצא את האחת
לקחת הביתה להכיר לה את התקרה שבחדר שלו. אני הייתי מכיר לה את
התקרה אצלי הרבה פעמים, הייתי שם משהו שימריץ אותנו, הייתי
מגוון רק שיהיה עם קול של מוריסון וגיטרות של הנדריקס או של
בלקמור, זה היה מחרמן אותה אבל אנשים נוטים לשכוח. הקטע הוא
שכל בת שהחברים שלי השיגו באותו ערב נראתה פיצוץ ואני הרגשתי
דוחה. לא הבנתי כל כך למה כי הרי התקלחתי, צחצחתי שיניים 20
פעם וגם חצ'קונים אין לי ועדיין הרגשתי כמו מצורע. ביטחון לא
היה חסר לי אבל זה לא עזר.
"עזוב אותך מוש" אמר שחף, החבר הכי טוב שלי שהשיג את הכי כוסית
באותו ערב, כלומר השנייה הכי כוסית, "אני כבר אקח מונית". אלי
וליאון שהקשיבו בעודם יושבים מחובקים עם הבנות שלהם הנהנו לאות
הסכמה עם שחף. אלי הרגיש גם צורך לקחת אותי לצד ולהגיד לי-"מוש
אחי אתה כבר קיבלת,עכשיו תורי אל תהיה כבד". כן, מהלילות שגם
החברים שלך נוטשים אותך. ובעצם,למה שלא יעשו זאת? לעזוב זיון
בטוח בשביל איזה פוץ שממילא אף אחד לא סובל, אף אחד לא היה
עושה את זה בשביל אף אחד, בטח שלא בשבילי. היא כבר בחרה את
הזיון שלה להערב, 'לא אני' חשבתי לעצמי '100 שקל שעשית את זה
הכי טוב מבין כולם' השיב לי קול כזה ששומעים לפעמים שמהרהרים
בינך לבין עצמך. זה דוקא העלה לי חיוכון ובמבט נוסף על החברים
שלי שיושבים בספסל מחוץ למסיבה עם הבנות שתפסו להערב. ירדתי
חזרה למסיבה, כולם כבר עזבו, נשארו האלה שלא יתנו לך עד שתשים
טבעת נישואין על האצבע שלהן, האלה היבשות, האמת גם לא נראות
משהו. כבר לא ניסיתי להגיד לחברים שלי בואו נלך, לא היה טעם אז
העפתי בהם מבט אחרון ששילב הבעות של קנאה עצב וחרא, בעיקר חרא,
והתחלתי ללכת. 'אני שונא את החברים שלי, חבורת אגואיסטים
אינטרסנטים מסריחים', חשבתי לעצמי בזמן ההליכה, 'כשהם צריכים
משהו-מוש תעשה לי טובה אחי, אבל כשאני צריך אותם, והייתי צריך
אותם לידי היום, כל כך הייתי צריך אותם אבל הם מצאו לעצמם את
הזיון המזדמן, בטח האפסים האלה לא יזיינו יותר' ואז חשבתי בכלל
על הגורל שדפק אותי דוקא כשלחברים שלי הלך, 'אולי זה היה
מבחן?' הרהרתי, אולי באמת זה היה מבחן שיראה את הפרצוף של
החברים שלי, והם נכשלו בו, אבל מצד שני אם הם היו באים איתי זה
היה דופק להם את הזיון אבל מצד שלישי אולי הם בכלל לא יקבלו
הלילה.
ואז חזרתי לחשוב מחשבות אגואיסטיות שמתאימות למצברוח החרא שלי,
'הלואי שיתפסו אותי' אכן לא היה נעים ללכת ברחוב באזור הזה
באמצע הלילה, 'ואז יתקעו בי סכינים ויודיעו למחרת שאני מת, כן,
אז הם ירגישו חרא עם עצמם, על בטוח,אז אולי הם יבינו איזה חרא
של חברים הם, אז אולי היא תשמע על זה ואז היא תבכה, הרבה הרבה
ותגיד שזיינתי הכי טוב ושהיא הייתה מתה שאני אכיר לה את התקרה
שבחדר שלי מחדש אבל אז יהיה מאוחר מדי'. חזרתי הביתה, אף אחד
לא תפס אותי. הוצאתי תקליט של דיפ פרפל-אין רוק, הרביעי שלהם,
שמתי בפתיפון ושמעתי את צ'יילד אין טיים. בגב אריזת התקליט היה
כתוב-סיפורו של מפסידן, זה עלול להיות אתה. אכן באותו רגע
הרגשתי הכי מפסידן בעולם. הרגשתי כל כך בודד, ואז איאן גילאן
התחיל עם הקול שלו ובלקמור עם התזמון המושלם לסולו גיטרה, אם
אני הייתי בלקמור הייתי מזיין בטח מלא אבל אני לא, אני סתם
איזה מוש באיזה חור ליד חיפה. היא לא התקשרה מאז, והחברים שלי
לא השיגו זיון-אף לא אחד מהם, והייתי שקוע ברגש של שמחה לאיד.
אני שונא את החברים שלי, מחר אני הולך לקנות חדשים.